רע"א 1894-24 רע"א 1894-24

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים ע' שחם, א' רובין, ונ' פלקס) מיום 28.2.2024 בע"א 53405-11-23, שדחה ערעור שהגיש המבקש על פסק-דין של בית משפט השלום בירושלים מיום 6.11.2023 (כב' השופטת מ' בנקי) בת"א 52032-09-19; ונקבע כי על המבקש לפנות את הנכס נושא ההליך.

הרקע לבקשה

1.הרקע להליך שהתנהל בבית משפט קמא פורט על-ידי בהרחבה בהחלטה מיום 29.8.2022, בה עוכב פינוי המבקש עד להכרעה בערעור שהגיש לבית משפט קמא (רע"א 5033/22). למען הנוחות אחזור על עיקרי הדברים.

אין בין הצדדים מחלוקת כי בשנת 1969 הופקעה חטיבת מקרקעין ממשפחתו של המבקש ונרשמה על שם המשיבה, רשות מקרקעי ישראל (להלן בהתאמה: המקרקעין; ורמ"י). עוד אין מחלוקת כי במסגרת הליכי ההפקעה סוכם עם דודתו של המבקש (להלן: המנוחה) כי שטח שבבעלותה, בו מצויים שלושה מבני מגורים, לא יופקע (שטח זה יכונה להלן: החלקה). חרף האמור, המקרקעין, ובהם החלקה, הופקעו במלואם ונרשמו על שם המדינה. במהלך השנים ההפקעה לא בוטלה אך רמ"י הכירה בזכויותיה של המנוחה והסכימה כי היא תמשיך להחזיק בחלקה ולגור בה כל חייה, וכן הכירה בזכותה לעתור לפיצוי כספי בגין ההפקעה.

המנוחה נפטרה בשנת 2009. בהמשך לכך, ביום 22.9.2019 הגישה רמ"י תביעה בבית משפט שלום בירושלים כנגד המבקש לסילוק ידו מהשטח הידוע כגוש 28054 חלקה 31 בטענה כי מדובר במקרקעין שהופקעו כדין ממשפחתו של המבקש. המבקש התגונן בפני תביעת הפינוי וטען כי אין להורות על פינויו משטח זה משני טעמים: ראשית, לאור הבטחה שניתנה לטענתו למנוחה אודות החרגת החלקה (ששטחה לטענת המבקש כ-14,616 מ"ר) מההפקעה. ההפקעה מנוגדת להבטחה זו ולכן מדובר בטעות שיש לתקן; לחילופין נטען כי שטח של 400 מ"ר בחלקה – בו ממוקמים גם מבני המגורים – נרשם בטעות על שם המשיבה, אף ששטח זה כן הוחרג בפועל מהודעת ההפקעה. לכן הוא מצוי הלכה למעשה מחוץ לתחום ההפקעה שבוצעה (להלן: השטח עליו מבני המגורים או השטח של 400 מ"ר).

ביום 23.5.2022 ניתן פסק-דין על-ידי בית משפט השלום שקיבל את תביעת רמ"י וקבע כי על המבקש לפנות את השטח המוחזק על-ידיו. בתמצית יצוין כי בית משפט השלום קבע כי על אף שההפקעה של החלקה בוצעה תוך טעות, בחריגה מההסכמות עם המנוחה, היא לא בוטלה. מכך ניתן להסיק כי המנוחה השלימה עם הנעשה ולכן אין לקבל תביעה של יורש המבקש לשנות את מצב הדברים בדיעבד ולטעון כנגד ההפקעה. עוד נקבע כי טענות המבקש כנגד ההפקעה נשמעו ונדחו זה מכבר בהליכים קודמים שניהל, ובהתאם להם נותרה ליורשי המנוחה האפשרות לתבוע במישור הכספי בלבד. באשר לטענה שהשטח עליו מבני המגורים כלל לא כלול בהפקעה, נקבע כי המבקש לא תמך את טענותיו בראיות; כי טענותיו בהקשר זה לא היו עקביות; וכן כי נקודת המוצא לטענותיו של המבקש עצמו היא שהחלקה נכללת בגבולות ההפקעה.

2.על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור לבית משפט קמא (ע"א 47062-06-22, להלן: הערעור הקודם). הערעור נדחה ברובו ביום 20.4.2023 למעט בטענה החלופית לפיה השטח של 400 מ"ר לא הופקע מלכתחילה. ההליך הוחזר לבית משפט השלום על מנת שידון בטענה לפיה קיים פער בין הודעת ההפקעה לבין הרישום במרשם המקרקעין, ובכלל זה ידון בעצם האפשרות להעלות טענה זו מטעמים של השתק שיפוטי, כפי שנטען על-ידי המשיבה.

ביום 6.11.2023 ניתן פסק דינו המשלים של בית משפט השלום (להלן: פסק הדין המשלים). בית משפט השלום קבע כי אותו פער נטען בין הודעת ההפקעה לבין רישום ההפקעה בטאבו, היה ידוע למנוחה ונדון בינה לבין המדינה. הוסכם ביניהם כי ההפקעה לא תבוטל; וחלף כך הובטחו למנוחה, ולה בלבד, מגורים בחלקה לכל ימי חייה, והוכרה זכותה לפיצוי כספי. עוד נקבע כי על המבקש חל השתק שיפוטי מהעלאת טענותיו בעניין ההפקעה, בהתאם להחלטות קודמות שניתנו בהליכים אחרים ביחס לאותם מקרקעין. לאור האמור, נדחתה טענת המבקש לפיה יש להותיר בידיו את אותו שטח של 400 מ"ר, משלא נכלל בהודעת ההפקעה. תביעת הפינוי התקבלה במלואה, תוך שנקבע כי על המבקש לפנות כל חלק בו הוא מחזיק במקרקעין בתוך 30 ימים.

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין המשלים. כן יצוין כי בד בבד עם הגשת הערעור הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע אשר נדחתה על-ידי בית משפט קמא ביום 30.6.2022 (כב' השופטת מ' ליפשיץ-פריבס). בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על החלטה זו התקבלה על-ידי ביום 29.8.2022 כך שביצוע פסק הדין המשלים עוכב עד להכרעה בערעור.

3.ביום 28.2.2023 דחה בית משפט קמא את הערעור שהגיש המבקש על פסק הדין המשלים. ראשית התייחס בית המשפט לטענת המבקש לפיה בית משפט השלום לא קיים דיון מפורט בשאלה האם השטח של 400 מ"ר נכלל בשטח ההפקעה. בית המשפט עמד על כך כי לאחר שהוחזר הדיון לבית משפט השלום, פנה בית משפט השלום לצדדים על מנת לקבוע כיצד להמשיך את הדיון. על דעתם של הצדדים - הוגשו טיעונים משלימים, ובהמשך להם ניתן פסק הדין המשלים. עוד נקבע כי המבקש לא הניח בפני בית משפט השלום תשתית המאפשרת לקיים את הדיון שכיום הוא קובל על כך שלא קוים.

לגופם של דברים, עמד בית משפט קמא על כך כי נקודת המוצא לדיון היא שתביעת הפינוי התבססה על כך שהמקרקעין רשומים על-שם רמ"י, וכי הנטל להוכיח שהרישום שגוי ושיש להוציא מכלל השטח הרשום חלקה מסוימת – מוטל על הטוען לכך, קרי על המבקש. בית המשפט ציין כי מעיון במסמכים עולה כי אומנם קיימות בהם אינדיקציות מזמן אמת לכך שבהתאם להודעת ההפקעה ולתשריטים הנזכרים בה – יש חלק קטן שנמצא מחוץ לתחום ההפקעה. בהקשר זה הפנה בית המשפט למכתב של קרן קיימת לישראל מיום 4.10.1973 ולמכתב של הממונה על ההפקעות באגף בעלות ורישום מיום 4.2.1974.

יחד עם זאת, הובהר כי המדובר במסמכים שנערכו לפני חמישים שנה ויותר, כאשר עורכי המסמכים לא העידו ונסיבות כתיבת הדברים והתשתית עליה הם נסמכים לא התבררו עד תום. עוד הובהר כי המסמכים האמורים אינם נוקבים בגודל מדויק של השטח שלא הופקע, ואינם מפרטים את מיקומו המדויק. יתרה מכך, נקבע כי המבקש לא הפנה לתשתית ממשית אשר על יסודה ניתן לקבוע את גודלו ומיקומו של השטח שלשיטתו לא נכלל בהודעת ההפקעה. לאור כל האמור הגיע בית משפט קמא כלל מסקנה כי "כלל המסמכים האמורים אינם מהווים תשתית מספקת, אשר על יסודה ניתן לקבוע את דבר קיומו, גודלו או מיקומו של שטח אשר נרשם על שם הרשות, ואינו כלול בהודעת ההפקעה".

בשולי הדברים ציין בית משפט קמא כי טענות המבקש נגועות בשיהוי כבד. אולם מאחר שהמשיבה לא העלתה במסגרת הערעור טענת שיהוי – אין בטענת השיהוי כדי להוות נימוק עיקרי לדחיית הערעור. כן צוין כי הגם שלא מתקיימים התנאים להחלת השתק שיפוטי, ייתכן שהתנהלות המבקש – אשר העלה טענות סותרות בשלבים שונים של ההתדיינות – מצביעה על חוסר תום לב, התומך אף הוא בתוצאה אליה הגיע בית משפט השלום.

על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי. יצוין כי עם הגשת בקשת רשות הערעור הגיש המבקש גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין של בית משפט קמא, עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

טענות המבקש

4.בעיקרו של דבר טוען המבקש בבקשת רשות הערעור כי גם לאחר שהוחזר הדיון לבית משפט השלום, הוא התעלם מההנחיה שניתנה לו על-ידי בית משפט קמא, ולא ערך בירור עובדתי בשאלה האם קיים פער בין הודעת ההפקעה ונספחיה לבין הרישום במרשם המקרקעין; ובפרט האם אותו שטח של 400 מ"ר שבמחלוקת נכלל בהודעת ההפקעה או הוחרג ממנה. לטענתו, חרף האמור, בית משפט קמא, התעלם מטעות זו ובחן בעצמו, על אף שאינו הערכאה הדיונית, האם אותם 400 מ"ר הוחרגו מהודעת ההפקעה. בכך שם עצמו בית המשפט המחוזי במקום הערכאה הדיונית שלפניה נשמעו העדים, ונפגעה זכותו של המבקש לבירור טענה מרכזית בפני הערכאה הדיונית ולא בפני ערכאת הערעור.

יתרה מכך, בית משפט קמא הגיע למסקנה כי בית משפט השלום טעה כשקבע כי המבקש מושתק מהעלאת הטענה שאין לפנותו בשל הפער הנטען בין הודעת ההפקעה לרישום בטאבו, וחרף זאת לא קיבל את הערעור. מנגד, בית משפט קמא מצא חיזוק לפסק דינו בקביעה כי המבקש העלה את טענותיו בשיהוי, על אף שהמשיבה כלל לא העלתה טענה זו.

לגופם של דברים טוען המבקש כי בית משפט קמא שגה כשקבע שהמבקש לא העמיד תשתית עובדתית מספקת לתמיכה בטענה שהשטח בו הוא מחזיק ושעליו מבני המגורים, הוא אותו שטח של 400 מ"ר שהוחרג מההפקעה. זאת, למרות שבית משפט קמא קבע בעצמו כי מחומר הראיות עולה שקיימות אינדיקציות מזמן אמת לכך שקיים שטח קטן שנמצא מחוץ לתחום ההפקעה על פי הודעת ההפקעה. המבקש הוסיף כי בית משפט קמא לא נדרש לעדויות הצדדים והסתמך רק על שני מכתבים שצורפו על-ידיו. לגישתו המכתבים והאמור בהם מעולם לא הוכחשו על-ידי המשיבה; הקשרם ברור עד מאד; והם אף מפרטים את השטח המדויק שהוחרג ואת מיקומו. האמור במסמכים אלה אף מתחזק לנוכח העדויות שנשמעו לפני בית משפט השלום. כמו כן, המבקש התייחס לעדותו של העד מטעם המשיבה לפיה אותו שטח של 400 מ"ר שבהתאם לתשריטים לא נכלל בהודעת ההפקעה, אינו חלק מהמקרקעין נושא ההליך ובפרט אינו חלק מהשטח בו מחזיק המבקש אלא מצוי בגוש אחר מחוץ לחלקה 31. לטענתו עדות זו הייתה בלתי מהימנה, בלתי סבירה ומופרכת; לא נתמכה בחוות דעת מודד מומחה או בכל חוות דעת אחרת; ואינה עולה בקנה אחד עם תשריט ההפקעה שצירף המבקש.

דיון והכרעה

5.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובה, בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

כידוע, הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, במקרים בהם מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים להליך, או מקום בו התערבותו של בית משפט זה נדרשת על מנת למנוע עיוות דין חמור (ראו מיני רבים: רע"א 220/23 חזן נ' כהן, פסקה 19 (30.4.2023); רע"א 5571/23 גולן נ' פלאפון תקשורת בע"מ, פסקה 9 (29.8.2023)). בענייננו, אינני סבורה שבקשת רשות הערעור עומדת באמות המידה המצמצמות הללו.

6.ראשית, הבקשה נסבה על הנסיבות הפרטיקולריות של המבקש ואינה מעלה לדיון שאלה עקרונית. למעשה, המבקש אף אינו טוען כי הבקשה חורגת מעניינם של הצדדים.

כמו כן, אינני סבורה גם כי הבקשה מעלה חשש לעיוות דין. למבקש ניתנה הזדמנות לשטוח את טענותיו לפני בית משפט השלום. כפי שהובהר לעיל, בהתאם לעמדתו ולעמדת רמ"י, מאחר שהתקיימו זה מכבר דיוני הוכחות בפניו – הגישו הצדדים טיעונים משלימים (ראו: הודעת המשיבה מיום 12.7.2023; והודעת המבקש מיום 19.7.2023). טענתו העיקרית של המבקש היא, כאמור, כי בית משפט השלום לא בחן את השאלה העובדתית אותה נדרש לבחון, בהתאם לפסק הדין בערעור הקודם, קרי האם השטח של 400 מ"ר לא נכלל בהודעת ההפקעה וחרף כך נרשם על שם רמ"י במרשם המקרקעין; ואם כן - האם השטח שהוחרג מההפקעה הוא השטח בו מחזיק המבקש. יחד עם זאת, המבקש עצמו טוען כי אף שבית משפט השלום נמנע מלעשות כן, בית המשפט המחוזי נדרש בעצמו לשאלה זו. מכאן כי השאלה העובדתית שהייתה דרושה הכרעה, בהתאם לפסק הדין בערעור, נבחנה והוכרעה לגופה.

7.בהקשר זה טוען המבקש שתי טענות: האחת, כי לא היה מקום שבית המשפט המחוזי יכריע בשאלה העובדתית בעצמו אלא הערכאה הדיונית. אכן, ככלל, ערכאת הערעור איננה נדרשת לבחינה עובדתית ומתמקדת בשאלות משפטיות. יחד עם זאת, לבית המשפט יש סמכות לעשות כן. תקנה 146(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 מסמיכה את בית המשפט שלערעור, בין היתר, "לתת כל החלטה שצריך היה לתתה" ו"לאשר את ההחלטה שעליה מערערים מאותו נימוק או מנימוק שונה". מסקנה זו עולה גם מכך שככלל לא תידרש ערכאת הערעור לטענה עובדתית חדשה שלא נטענה בערכאה הדיונית ולא הונחה התשתית העובדתית לדון בה (ראו למשל: עע"ם 10332/09 ויסמן נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה תל אביב, פסקה 5 (3.8.2011)).

מהאמור לעיל עולה כי כאשר מדובר בטענה עובדתית שהועלתה בערכאה הראשונה, אף אם הטענה לא הוכרעה – בית המשפט של הערעור יכול ורשאי לדון בה. אכן, עשויים להיות מקרים בהם ערכאת הערעור תעדיף להחזיר את הדיון לערכאה דלמטה - למשל, כאשר המדובר בשאלה עובדתית המחייבת שמיעת ראיות שמוטב שייגבו על-ידי הערכאה הדיונית (ראו והשוו: ע"א 1910/07 מרשי נ' קרן קיימת לישראל, פסקה 10 (29.12.2008); חמי בן-נון וטל חבקין, הערעור האזרחי, 326-325 (2012)).

אולם, אף שלא מוטלת עליה חובה לעשות כן - ערכאת הערעור רשאית כאמור גם להתייחס לתשתית העובדתית בעצמה, כאשר מתעוררת שאלה עובדתית שהיא סבורה שיש להידרש אליה, וכאשר התשתית העובדתית הונחה בפני הערכאה הדיונית וניתנה לצדדים ההזדמנות להתייחס אליה.

במקרה דנן בית משפט קמא אכן נדרש לגופם של דברים ובחן את השאלה שבמחלוקת בעצמו. בכלל זה הוא בחן את המסמכים שצורפו על-ידי המבקש עצמו, וזאת לאחר שהמבקש העלה לפני בית המשפט המחוזי את טענותיו העובדתיות ובכלל זה טענותיו ביחס לעדויות שנשמעו בפני בית משפט השלום. אם כן, העובדה שבית המשפט המחוזי נדרש לגופם של דברים ובחן את השאלה שבמחלוקת בעצמו, אינה מהווה כשלעצמה פגם המצדיק התערבות בהחלטתו בגלגול שלישי.

8.הטענה השנייה של המבקש היא כי בית משפט קמא טעה במסקנה העובדתית אליה הוא הגיע. לשיטתו, בניגוד לקביעת בית משפט קמא, מהמסמכים ומעדויות הצדדים עולה כי השטח שהוחרג מהודעת ההפקעה הוא אותו שטח של 400 מ"ר שעליו בתי המגורים ושבו מחזיק המבקש. אלא שהלכה היא שטעות במסקנה עובדתית לבדה אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור, בוודאי לא בגלגול שלישי (רע"א 7155/20, לפידות נ' ברכר, פסקה 5 (22.10.2020)).

כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ערעור המבקש נדחה בסופו של דבר לאחר שבית משפט קמא הגיע למסקנה כי המבקש, שעליו הנטל להוכיח שהשטח שבמחלוקת לא נכלל בהפקעה, לא עשה כן ולא הרים את הנטל. טענות המבקש בהקשר זה הן "ערעוריות" באופיין והן מופנות לקביעות עובדה של הערכאה דלמטה, ומדובר אם כן בטענות שממילא אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן – ודאי לא ב"גלגול שלישי"; לא מצאתי גם כי נפל פגם בהחלטה העשוי להצדיק את קבלת בקשת רשות הערעור.

9.סוף דבר; בקשת רשות הערעור נדחית, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא התבקשה תגובה – אין צו להוצאות.