רע"א 1966/11 חברת הזריחה עבודות אינסטלציה בע"מ (בפירוק) נ. א. דורי חברה ל

1.

מונחת לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו מיום 2.2.2011 בע"א 36405-04-10 (כב' השופטים י' שנלר, י' ורדי ור' לבהר-שרון), שדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו בת"א 24979/04 (כב' השופטת ת' אברהמי).

המבקשת היא חברה בפירוק ששימשה כקבלן משנה של המשיבה בפרויקטים שונים של עבודות אינסטלציה. היא הגישה תביעה כנגד המשיבה בשל חובות שלא נפרעו. בית משפט השלום ערך דיון מברר מקיף בנושא, והוציא מתחת ידו פסק דין נרחב ויסודי היורד לפרטי פרטיהם של החובות השונים לאור העדויות והראיות השונות שהועמדו לפניו. מסקנתו הסופית הייתה כי המבקשת זכאית לסך נומינלי של 546,635 ₪, כאשר יש לשערך סכום זה מיום 5.9.97 ולהוסיף מע"מ; ומהסכום המתקבל רשאית המשיבה לנכות סך של 304,499.61 ₪ (כולל מע"מ) משוערך מהתאריך הנ"ל וכן סכום של 180,000 ₪ המשוערך מיום 1.10.97.

בפני בית המשפט המחוזי הוגשו ערעור וערעור שכנגד על פסק הדין הנ"ל. המבקשת העלתה טענות שונות כנגד הסכום החסר – לטעמה – שנפסק לה. טענות אלו התייחסו לסכום הקיזוז של 180,000 ₪ הנ"ל, שנקבע על דרך האומדנה, לדרכי חישוב השערוך והמע"מ ועוד. המשיבה, מצידה, העלתה השגות משלה על פסק הדין, שאינן חלק מהדיון הנוכחי. בית המשפט דחה את שני הערעורים גם יחד, וסמך את ידיו על פסק דינו המפורט והמנומק של בית משפט השלום. בית המשפט ציין כי מקרה זה הולם שימוש בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המאפשרת לאמץ את קביעותיו העובדתיות והנמקותיו המבוססות של בית משפט קמא מבלי לפרט את נימוקי פסק הדין שלערעור, אך הוסיף ופירט את עיקרי הדברים.

בבקשה שלפנינו טוענת המבקשת שפסקי הדין הנ"ל מעלים שאלות ותהיות משפטיות החורגות מן המסגרת הפרטנית של הצדדים לדיון. לדבריהם, בית המשפט הוציא מתחת ידו קביעה בעייתית, לפיה אין לחייב צד לדין בהבאת ראיות כאשר היקפן של אלו רב, ובמקרים שכאלו רשאי בית המשפט לפסוק על דרך של אומדנה. לדבריה, קביעותיהן של שתי הערכאות הקודמות "חותרות תחת אושיות הצדק הבסיסי", "משנות את כל תורת המשפט בישראל ובעולם" והותרתן על כנן תהיה "רעידת אדמה" במשפט הישראלי. עוד טוענת המבקשת שאי-הצמדתו למדד של אחד מחיובי המע"מ היא פסיקה תקדימית שמעודדת הימנעות מכיבוד התחייבויות.

כמו כן, טוענת המבקשת, ספק אם יש לראות הליך זה כבקשת רשות ערעור ולא כערעור בזכות, שכן ערכאת הערעור הראשונה, דהיינו בית המשפט המחוזי, התעלמה מחלק מטענותיה, כגון סוגיית המע"מ ונושא שכר הטרחה, ועל כן מבחינה מהותית נשללה ממנה הזכות להביא את דבריה בפני ערכאה שנייה.

2.

דין הבקשה להידחות. הכלל המנחה בעניין מתן רשות ערעור בערכאה שלישית, שנקבע ב ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982), הוא שתינתן רשות ערעור בגלגול שלישי רק במקרים המעוררים סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. חרף ניסיונותיה של המבקשת להציג מקרה זה כבא בקהל המקרים בעלי החשיבות הציבורית, דומה שלא כן פני הדברים.

לית מאן דפליג, שישנה עדיפות להכרעה על פי ראיות ברורות ומדויקות על פני דרך האומדנה, ובתי המשפט שלפנינו לא ערערו על עיקרון זה. ברם, ומבלי לתחום כללים מחייבים, אף אין מחלוקת כי במקרה המתאים, ובהתבסס על ראיות מסוימות, רשאי בית המשפט להיעזר באומדנה. בית משפט השלום נימק את מסקנתו בדבר שיעור הניכוי הרלוונטי, ואינני מוצא – כפי שבית המשפט המחוזי לא מצא – שבהכרעה זו יש דופי.

גם את טענתה של המבקשת, לפיה נשללה ממנה זכות הערעור בבית המשפט המחוזי, אין בידי לקבל. "בית המשפט היושב כערכאה ראשונה, כמו גם בית המשפט שלערעור, אינו חייב להתייחס באופן קונקרטי לכל טענה וטענה של המבקשת, באופן שאי התייחסות כזו פירושה התעלמות 'לחלוטין'. בית המשפט מתייחס לטענות שנראות בעיניו משמעותיות ורשאי הוא שלא להתייחס לטענות שאינן נראות לו לצורך ההכרעה" (ע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופסור יובל הרישנו ואח' , 28.11.07).

3.

היבט אחר בדבר היקף ההנמקה של ערכאת ערעור בהליך אזרחי מצוי בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984. עצם דבר קיומה של התקנה מכשיר את הדרך להשתמש בה ולהימנע מהנמקה. אין זה נחוץ לקבוע בגדרי החלטה זו מתי ראוי להיעזר בתקנה זו ומתי לאו. זאת משום שדי לציין שבמקרה זה, על הדגש העובדתי המובהק שבו, לצד פסק הדין המפורט והמנומק של בית משפט השלום, אין כל פגם בהסתמכותו של בית המשפט המחוזי על תקנה 460(ב) הנ"ל. בחינת השימוש בתקנה זו תיעשה בין היתר על פי מהות העניין, אופי ההנמקה של הערכאה המבררת, בהירותה, מידת המיצוי שבה וטיב הטענות המופיעות בכתב הערעור. כמובן, אין לחפש קיצורי דרך במקום שהיעד לא יושג, אך אם דרישות המוסד הערעורי עמדו על סיפוקן בהפניה לתקנה 460(ב), ניתן להסתפק בכך.

4.

דין הבקשה להידחות. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.