רע"א 1967/97 וייס זמיר נ. איכלוב סמיון

1.בית משפט השלום בחדרה, בשבתו כבית משפט לתביעות קטנות, חייב את המבקש להשיב למשיב מס' 1 (להלן - "המשיב") סכום של 6,435 ש"ח שהמשיב שילם בזמנו למשיבה מס' 4 עבור פרסום שמו בעלון פרסומי שהמשיבה מס' 4 נהגה לפרסם, שהמבקש היה אחד ממנהליה. כן חייב את המבקש לשלם לו הפרשי הצמדה, ריבית והוצאות.

בית המשפט המחוזי בחיפה דחה את בקשתו של המבקש להרשות לו לערער על פסק הדין. מכאן בקשתו של המבקש להרשות לו לערער לפני בית משפט זה.

2.טענתו העיקרית של המבקש היא ששגה בית המשפט לתביעות קטנות כאשר הרים את מסך ההתאגדות שבין המשיבה מס' 4 לבין מנהליה, שאחד מהם היה, כאמור, המבקש. אין מקום להרשות ערעור על כך. החלטתו של בית המשפט בענין זה מעוגנת כולה בנסיבותיה המיוחדות של הפרשה הנדונה. טענותיו של המבקש, למרות הנסיון לעטות עליהן כסות של דיון משפטי-עיוני, אינן מעלות שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מדלת אמותיו של המקרה הנדון ומצדיקה דיון בערכאה שלישית.

3.בא כוח המערער הוסיף וטען כי יש צורך להגדיר "נסיבות או כללים אשר לאורם על בית המשפט לתביעות קטנות להכריע אם תביעה אשר הועברה להכרעתו לא תידון בפניו ותחת זאת תועבר להכרעת בית משפט השלום", מכוח סמכותו לפי הוראות סעיף 60(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. לדעתו זאת "שאלה שלה חשיבות משפטית וציבורית עליונה" המצדיקה מתן רשות לערער.

אכן, בטענה זאת יש, אולי, טעם, אולם אין מקום לדון בה כאן. כפי שמראה העיון בכתב ההגנה שהגיש המבקש בערכאה הראשונה, לא העלה טענה זאת שם. כמו כן לא נטען שהטענה הועלתה בדרך אחרת, או הועלתה לפני בית המשפט המחוזי במסגרת הבקשה להרשות ערעור שהגיש שם. לפיכך אין מקום לדון בטענה כאן.

יתר על כן, אפילו היתה הטענה ראויה להישמע ואפילו סבור הייתי ששגה בית המשפט לתביעות קטנות כאשר נמנע מלהעביר את התביעה לבית משפט השלום, מכוח הסעיף הנזכר, הנה לא הראה המבקש כיצד היתה ההעברה מסייעת לעניננו, או שנגרם לו עיוות דין בשל כך שלא הועברה.

4. הבקשה נדחית.

המבקש ישא בהוצאות המשיב מס' 1 בסך 3,000 ש"ח.