רע"א 2061-23 רע"א 2061-23

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 22.2.2023 (ע"א 63702-02-22, סגנית הנשיא י' שבח, השופט י' אטדגי והשופטת ש' יעקובוביץ). בית המשפט המחוזי דחה ברובו (וקיבל בחלקו) ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 25.1.2022 (ת"א 38561-12-18, השופטת הבכירה ד' קוברסקי).

2.המבקש הוא בעל חנות במרכז מסחרי הפועל בעיר רחובות (להלן בהתאמה: החנות ו-הקניון), שהמשיבות הן בעלות מרבית הזכויות בו ואף מי שמנהלות אותו מאז שנת 2018. בין הצדדים מתנהלים הליכים משפטיים רבים, שחלקם הגיעו אף לבית משפט זה – בקשת רשות ערעור קודמת שהגיש המבקש נדחתה ביום 10.4.2022 (רע"א 2235/22, השופט ע' גרוסקופף) ובקשת רשות ערעור נוספת שהגיש ביום 23.3.2023 עודנה תלויה ועומדת (רע"א 2444/23).

3.בתמצית יצוין כי מקורו של ההליך שבפני בשתי תביעות כספיות שהגישו המשיבות נגד המבקש, ונדונו ביחד. יצוין כבר עתה כי המבקש אינו מיוצג בהליך שבפני, ואף לא היה מיוצג בערכאות הקודמות. תביעה אחת (להלן: התביעה הראשונה) נסבה בעיקרה על טענתן של המשיבות כי המבקש גרם להן נזק בכך שהגיש התנגדות לבקשתן לקבל היתר בנייה להרחבת הקניון. בין השאר, נטען בתביעה כי התנגדות זו הפרה תניה בחוזה הרכישה המקורי בין המבקש לבין החברה שהקימה את הקניון, שהזכויות והחובות הכלולות בו הומחו למשיבות (להלן: חוזה הרכישה). בתביעה נוספת (להלן: התביעה השנייה) נטען כי המבקש הפר באופן יסודי את חוזה הרכישה בכך שבניגוד לקביעה בו המייעדת את החנות שבבעלותו להלבשה ולהנעלה, הוא הפעיל במקום מועדון אירועים מעבר לשעות הפעילות הרגילות של הקניון, ובעשותו כן אף עשה שימוש שלא כדין בחנויות סמוכות ובמסדרון הקניון תוך גרימת נזק לרכוש. בתביעה זו עתרו המשיבות לצווי מניעה קבועים שיימנעו את פעילותו המתוארת של המבקש, וכן לחיובו בפיצוי מוסכם לפי חוזה הרכישה.

4.מנגד, המבקש לא כפר במרבית הטענות העובדתיות שהועלו כלפיו, אך הלין כלפי אופן ניהול הקניון על-ידי המשיבות וטען, בין היתר, כי הן אינן מפעילות שירותים בסיסיים כמו מיזוג ותאורה בקניון, והכול במטרה לגרום לו למכור להן את זכויותיו בחנות. המבקש הוסיף וטען להגנתו כי סכום הפיצוי שננקב בתביעת המשיבות אינו סביר ואינו מידתי.

5.בית משפט השלום הכריע בשתי התביעות יחדיו – דחה את התביעה הראשונה, וקיבל את התביעה השנייה. בהתייחס לתביעה הראשונה קבע בית משפט השלום כי התניה בחוזה הרכישה המונעת מהמבקש להתנגד לבקשת המשיבות להיתרי בנייה היא תניה מקפחת בחוזה אחיד. לעומת זאת, באשר לתביעה השנייה, קבע בית משפט השלום כי התנהלותו של המבקש עלתה כדי הפרת הסכם הרכישה. על רקע זה, הורה בית משפט השלום על מתן צווי מניעה קבועים האוסרים עליו לפעול במקום מחוץ לשעות הפעילות המוגדרות, להפעיל בו חנות שאינה מיועדת לביגוד ולהנעלה, וכן לעשות שימוש בשטח שמחוץ לחנות. בית משפט השלום הוסיף והורה כי המבקש ישלם למשיבות פיצוי מוסכם בסך של 393,524 שקלים בצירוף הפרשי ריבית והצמדה, וכן הוצאות משפט בסך של 20,000 שקלים.

6.על ההכרעה בתביעה השנייה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי ובו עתר לביטול חיובו הן בפיצוי המוסכם והן בהוצאות המשיבות. בעיקרו של דבר, המבקש חזר על טענותיו כמפורט לעיל והלין על התנהלות המשיבות אשר לשיטתו כופה עליו מציאות קשה ומחייבת אותו לעשות שימוש אלטרנטיבי בחנות כדי להפיק ממנה רווחים. מנגד, המשיבות טענו כי דין הערעור להידחות, וסמכו ידיהן על פסק דינו של בית משפט השלום.

7.דיון בערעור התקיים ביום 16.2.2023 ובסופו הציע בית המשפט המחוזי לצדדים להסמיך אותו להפעיל את סמכותו להקטנת הפיצוי המוסכם, בהינתן כל הנסיבות הרלוונטיות ולפי שיקול דעתו. המשיבות הסכימו להצעה ואילו המבקש דחה אותה בטענה שאין לחייבו בתשלום כלל. בפסק הדין הנזכר בפתח הדברים בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, למעט בעניין גובה הפיצוי המוסכם. בית המשפט המחוזי קבע כי הוא מאמץ את עיקרי פסק הדין שניתן לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). יחד עם זאת, ובהינתן הסכמת המשיבות, הורה בית המשפט המחוזי על הפחתת הפיצוי שנפסק, כך שזה יעמוד על 196,762 שקלים בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה, מבלי לפסוק למי מהצדדים הוצאות.

8.בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשה הועלו טענות בסוגית ההוצאות (כאשר לשיטת המבקש שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא התייחס בעניין זה לדחייתה של התביעה הראשונה). כן הועלו טענות באשר לכך שהגבלת השימוש בחנות רק למטרות הלבשה והנעלה פוגעת במבקש, הן בהיבט העקרוני הנוגע לזכויותיו החוקתיות, והן בהתחשב בפן המעשי הנוגע לשינוי המשמעותי שחל באופיו של הקניון מאז החלה לפעול החנות.

9.לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, אף מבלי להידרש לתשובה. הבקשה אינה עומדת באמת המידה המצמצמת שנקבעה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" ומעוגנת בתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי. כך, התרשמתי כי היא אינה מעוררת כל שאלה עקרונית, ולמעשה נטועה היטב בנסיבותיהם הקונקרטיות של הצדדים. כמו כן, לא מצאתי כי דחיית הבקשה עלולה לגרום למבקש עיוות דין.

10.סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.