רע"א 210/00 טל שלומוביץ ו- 197 אח' נ. שיכון עובדים בע"מ

במהלך שנת 1994, הגישו המבקשים בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעה כספית נגד המשיבה (להלן: התביעה העיקרית). במסגרת פרוייקט בניה של המשיבה, חתם כל אחד מן המבקשים על הסכם לרכישת דירה מן המשיבה (להלן: ההסכם). המבקשים טענו, כי הוראות ההסכם, על-פיהן רשאית המשיבה לדחות את מועד מסירת החזקה בדירה עקב אי-קבלת היתרי-בניה, מהוות תנאי מקפח בחוזה אחיד. עוד טענו המבקשים, כי נגרמו להם הפסדים כספיים, הן בעקבות העברת החזקה במועד מאוחר מזה שמופיע בהסכם, והן בשל כך שגם במועד מאוחר זה לא היו הדירות ראויות למגורים.

ארבע שנים לאחר הגשת התביעה העיקרית, במהלך שנת 1998, ולאחר שההליכים המקדמיים בתביעה העיקרית באו לסיומם, הגישה המשיבה תביעה שכנגד (ועימה בקשה להארכת המועד להגשת כתב תביעה שכנגד), שעניינה הוצאות פיתוח. התביעה שכנגד הופנתה כלפי המבקשים בלבד, ולא צורפו אליה רוכשי דירות אחרים באותו פרוייקט בניה.

בהמשך, ביקשה המשיבה לשנות את כותרת התביעה שכנגד ל"תובענה שכנגד" ולחלופין, ל"כתב-תביעה". כן ביקשה המשיבה לאחד את הדיון בתביעה העיקרית עם התביעה שהגישה, מכוח תקנה 520 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984- (להלן: התקנות).

בית-המשפט המחוזי (השופט אמנון סטרשנוב) קבע, כי התביעה העיקרית והתביעה שכנגד תתבררנה במאוחד. זאת, מבלי שניתנה על-ידיו החלטה לעניין הבקשה לשינוי כותרת.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוענים המבקשים, כי לא היה מקום לאפשר קיום דיון בתביעה העיקרית במאוחד עם התביעה שכנגד. זאת, משום שבעוד שהתביעה העיקרית מצויה כבר בשלבים מתקדמים ביותר, לאחר הליכים מקדמיים שנמשכו כארבע שנים, הרי שהתביעה שכנגד מצויה בשלב ראשוני בלבד, משום שאך הוגשה.

בתשובתה טענה המשיבה, כי החלטת בית-המשפט המחוזי תואמת את ההלכה בעניין בירור מאוחד של תביעה עיקרית ותביעה שכנגד, הן בשל זהות בעלי-הדין, והן בשל השאלות המשותפות של חוק ועובדה, המתעוררות בשתי התביעות, וכי, על-כן, לא נפל בהחלטה זו כל פגם.

החלטתי לקבל את בקשת הרשות לערער, ולדון בה כאילו ניתנה רשות ערעור, וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

ערעור זה יש לקבל.

ככלל, רשאי נתבע להגיש תביעה שכנגד, ולשם כך, די בזהות בעלי-הדין. במצב-דברים זה, יאוחד בדרך-כלל הדיון בשתי התביעות, ובית-המשפט ייתן "פסק-דין סופי הן על התביעה העיקרית והן על התביעה שכנגד", כאמור בתקנה 52 לתקנות. עם-זאת, קובעת תקנה 59 לתקנות, כי הנתבע בתביעה שכנגד רשאי לפנות לבית-המשפט לקבלת צו, המורה על הפרדת הדיון, או אף על מחיקת התביעה שכנגד, אם סבור אותו נתבע, כי "... אין זה מן הראוי לפסוק בה על דרך תביעה שכנגד, אלא בתובענה נפרדת ...".

אחד המקרים, בהם ראוי להפריד את הדיון בתביעה שכנגד מהדיון בתביעה העיקרית הוא כאשר יגרום האיחוד לסרבול ההליכים ולעיכוב בירור התביעה העיקרית יתר-על-המידה. כך, למשל, קבע השופט זוסמן בע"א 96/74, רון נ'

חזן , פ"ד כח(2) 235, כי יש להפריד את הדיון בתביעה ובתביעה שכנגד, שכן "הדבר מתקבל על הדעת, שאם בשלב זה תצורף התביעה שכנגד יסתבכו הענינים נוספות" (שם, בע' 237). ראו גם ע"א 607/70, אלקטרוניק אפלינסס קורפורישאן "ירדן" נ' גרץ

פרטרבסגזלשפט , פ"ד כה(2) 441, בו נקבע, כי יש צורך להפריד את הדיון, משום שהתובע בתביעה העיקרית זכאי לכך שבירור תביעתו לא יימשך למעלה מן הדרוש.

בענייננו, יש, אמנם, טעם בבקשת המשיבה לאחד את הדיון, לאור העובדה שבשתי התביעות מדובר באותם בעלי-דין ובאותו הסכם. ברם, המשיבה לא הגישה את התביעה שכנגד אלא ארבע שנים לאחר הגשת התביעה העיקרית, והתביעות מצויות, כאמור, בשלבים דיוניים שונים. בנסיבות אלה, צודקים המבקשים בטענתם, כי לא יהיה זה הוגן כלפיהם לאחד את הדיון, באשר איחוד הדיון יעכב ויאריך ללא צורך את בירור התביעה העיקרית.

לאור האמור לעיל, יש לבטל את החלטת בית-המשפט המחוזי, ולהורות על בירור התביעות בנפרד.

המשיבה תשלם למבקשים הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח.