רע"א 2107/15 פלוני נ. קצין התגמולים - משרד הביטחון

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ר'

למלשטריך-לטר ) בע"ו 34591-01-15 מיום 2.3.15, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על החלטת הועדה הרפואית העליונה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 מיום 2.7.14. הועדה קבעה למבקש דרגת נכות בשיעור 15%.

רקע והליכים

ב.

המבקש, יליד 1984, גויס לשירות חובה בצה"ל בשנת 2002. בעת שירותו, בשנת 2003, היה המבקש מעורב בתאונת דרכים, שכתוצאה ממנה נפגע ביד ימינו. ביום 11.3.12 נקבעה למבקש דרגת נכות בשיעור 10% לפי המבחן הקבוע בתקנה 41(10)ב [קשיון נוח בפרק כף היד] לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), תש"ל-1969 (להלן התקנות ). המבקש ערר לועדה הרפואית העליונה, ודרגת נכותו שונתה בדיון ביום 6.3.13 (להלן הישיבה הראשונה ) לשיעור של 15%, לפי המבחן הקבוע בתקנה 35(1); זאת תוך עריכת ממוצע בין שיעור הנכות הקבוע בתקנה 35(1)ב [השפעה קלה על כושר התנועה] לשיעור הנכות הקבוע בתקנה 35(1)ג [השפעה בינונית על כושר התנועה].

ג.

המבקש עירער על החלטת הועדה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה ביום 8.7.13 את טענות המבקש, למעט אחת. נפסק, כי שגתה הועדה כשקבעה את שיעור נכות המבקש על-ידי עריכת ממוצע בין שני מבחנים קרובים. הוחלט, כי עניינו של המבקש יוחזר לועדה, באותו הרכב, שיקבע איזה מבחן מתאים למצבו הרפואי של המבקש.

ד.

הועדה התכנסה שוב ביום 2.7.14 (להלן הישיבה השניה ), בצירוף שני רופאים נוספים להרכב המקורי. הועדה לא נדרשה לחוות-דעת עדכנית שהוגשה מטעם המבקש בנימוק כי זו ניתנה לאחר פסק הדין, השאירה את שיעור נכותו על כנו, אך ביססה את החלטתה על מבחן אחר – תקנה 41(10)ב' [קשיון נוח בפרק כף היד]; זאת, תוך שימוש בתקנה 11 לתקנות המאפשרת התאמות בהיעדר מבחן ספציפי מתאים, אף תוך קביעת דרגות ביניים. המבקש עירער שוב על החלטת הועדה בבית המשפט המחוזי, וערעורו נדחה. ביסודו, בית המשפט נדרש, עם זאת, לתוספת הרופאים לועדה שהעלתה חשש שמא בא הדבר לשם השפעה על קביעת הרוב, ונתבקש כי הממונה על הועדות הרפואיות יתן תשובתו לעניין זה; נאמר כי בהיעדר צידוק מתאים לתשובה, יהיה בכך כדי לשקול דיון מחודש בפני ההרכב המקורי.

בקשת רשות הערעור

ה.

המבקש טוען, כי שגיאה עובדתית נפלה בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, שציין כי חמישה רופאים נכחו בישיבה הראשונה. לטענתו, ארבעה רופאים נכחו בישיבה, והרופא החמישי רק חתם על הפרטיכל מתוקף תפקידו כיו"ר הועדה הרפואית העליונה. לטענת המבקש, מדובר ביותר מטעות סופר, שכן בית המשפט המחוזי הסתמך על היותו של הרופא החמישי אורטופד לצורך פסק-דינו.

ו.

המבקש מצטט שני חלקים מפרטיכל הדיון בישיבה הראשונה וטוען, כי בית המשפט היה צריך לעמוד על הסתירה ביניהם. בחלק הראשון נכתב: "לדעת הועדה אין שינויים ניווניים או הגבלה בתנועות המקבילות למצב של קשיון נוח". בחלק השני נכתב: "בבדיקת ה- CT

מ-26.6.12 נראה מימצא באופן ברור, קיימים שינויים ניווניים מזעריים בין העצם הנביקולרית לרדיוס שבא לידי ביטוי בעיקר בהיצרות המירווח המפרקי באיזור הרדיאלי של השבר".

ז.

נטען עוד, כי מאחר שישנו מבחן מפורש המתאים לפגימתו של המבקש (תקנה 35(1)), אין לועדה סמכות להשתמש בתקנה 11(ב) ולקבוע את שיעור נכותו לפי מבחן אחר. עוד נטען, כי משבחרה הועדה לקבוע את שיעור נכותו לפי מבחן חלופי (תקנה 41(10)ב), היה עליה לקבוע את שיעור הנכות לפי השיעור הקבוע לפגימה ביד ימין, ולא ליד שמאל; שכן המבקש נפגע ביד ימינו.

ח.

המבקש טוען, כי שגתה הועדה כשסירבה להתייחס לחוות-הדעת המעודכנת שהוגשה לה על-ידיו, שכן, על הועדה הרפואית לקבוע את שיעור נכותו בהתאם למצבו שעה שנבדק על-ידה. לפיכך, לטענת המבקש, זכותו להציג בפני הועדה חוות-דעת מומחה שהיא רלבנטית ליום הבדיקה.

ט.

המבקש טוען, כי יש לבטל את החלטת הועדה הרפואית בשל הוספת שני הרופאים להרכב המקורי. עוד נטען, כי החלטה הועדה פגומה בשל היעדרו של מומחה לפרק כף היד מבין חבריה.

הכרעה

י.

עיינתי בבקשת רשות הערעור, וסבורני שאין מקום להיעתר לה. בית משפט זה ידון, כידוע, בבקשת רשות ערעור כאשר היא מעלה שאלה משפטית עקרונית החורגת מן העניין הקונקרטי הנידון, או כאשר ההכרעה בבקשה נדרשת לשם מניעת עיוות דין חמור. בקשה זו אינה מסוג הבקשות הללו. נזכור, כי סעיף 34(א) לחוק הנכים אף מסייג מפורשות ערעור לבית המשפט ל"נקודה משפטית בלבד" (ראו למשל רע"א 2563/14 קידר נ' קצין התגמולים (2014)); ואנו ענייננו בשאלה רפואית. במישור הפרוצדורלי ראוי היה להמתין בהגשת הבקשה עד שיסיים בית המשפט המחוזי מלאכתו סופית. עם זאת, משבאנו הלום, אדרש בקצרה לטענות אחדות.

יא.

קשה להלום את טענת המבקש בדבר מספר הרופאים שנכחו בישיבתה הראשונה של הועדה. המבקש מכיר בכך שאחד מחברי הועדה שנכחו בישיבה הראשונה אכן היה רופא אורטופד (סעיף 5ב לבקשת רשות הערעור), בהתאם לנכתב בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי (פסקה 7 לפסק-הדין מיום 8.7.13). משכך, השגגה שנפלה בפסק-הדין, לפיו נכחו באותה הישיבה חמישה רופאים, היא טעות סופר ללא משמעות משפטית רלבנטית.

יב.

אשר לסתירה הפנימית הנטענת בפרטיכל הישיבה הראשונה, הועדה הכירה בכך ש"קיימים שינויים ניווניים מזעריים" אך קבעה שאין הם מקבילים "למצב של קשיון נוח". שתי האמירות עולות בקנה אחד ואינן סותרות מהותית זו את זו. בנוסף, ראוי לשוב ולהדגיש את היעדר סמכותו של בית משפט זה להתערב ככלל בקביעות רפואיות – "הלקביעה אם מגבלה או הפרעה פלונית היא קלה, בינונית או קשה ייקרא נושא משפטי? ואם כן, מה תפקיד הועדות הרפואיות?

האם בתי המשפט הם שיקבעו ההפרעה או המגבלה שאל מולה קבע מחוקק המשנה את גובה אחוזי הנכות? התשובה אינה יכולה להיות בחיוב" (רע"א 7481/08 פלוני נ' קצין התגמולים , פסקה ח' (2008)).

יג.

אשר למבחן שנבחר לקביעת שיעור הנכות. במקרה דנא, תקנה 11(ב) נועדה לסייע למי שנפגעו אך אין בנמצא מבחן מתאים לפגימתם. במקרה שכזה, מאפשרת התקנה לועדה לקבוע את שיעור הנכות לפי "מבחן לפגימה אחרת שממנה נובע ליקוי בכושר אותה פעולה באותה מידה או במידה קרובה לה". יש בכך היגיון והוגנות כלפי הנכים. בנידון דידן קבעה הועדה הרפואית, כי אין מבחן מיוחד לפגימה בה לקה המבקש, ולכן שיעור נכותו נקבע לפי המבחן לקישיון נוח בפרק כף יד שמאל. ודוק, הועדה אינה סבורה שפגימתו של המבקש היא קישיון נוח בפרק כף יד שמאל, אלא שמפגימה זו נובע ליקוי הדומה לליקוי הנובע מפגימת המבקש. ממילא, אין משמעות לכך שהמבקש נפגע ביד ימינו ושיעור נכותו נקבע לפי פגיעה ביד שמאל, שכן מלכתחילה מדובר בשימוש תוצאתני במבחן. קביעות מסוג זה נתונות לשיקול דעתה המקצועי של הועדה הרפואית (רע"א 9737/03 זיגלמן נ' קצין תגמולים (2005); רע"א 7525/13 פלוני נ' קצין תגמולים (2013)). אוכל להבין מדוע עותר המבקש להגיע ל-20% נכות כחוות דעת המומחה מטעמו, נוכח המשמעות לגבי זכויות, אך כאמור עסקינן בהחלטה רפואית.

יד.

אשר לטענת המבקש בדבר סירוב הועדה להתחשב בחוות דעת מעודכנת של מומחה שהוגשה על-ידיו בישיבה השניה; כזכור, לאחר הישיבה הראשונה, בית המשפט המחוזי החזיר את עניינו של המבקש לועדה לשם מציאת המבחן המתאים לקביעת שיעור נכותו. בין שתי הישיבות עבר פרק זמן קצר יחסית של כשנה, והמבקש אינו טוען כי חל שינוי משמעותי במצבו הרפואי בתקופה זו; אילו הייתה טענה כזאת, ממילא עומדות למבקש זכויתיו לעניין בקשה לקביעת החמרה, בלא שאביע דעה על כך. עיון בחוות הדעת המשלימה מטעמו אינו מגלה טענת שינוי.

טו.

אשר לטענות המבקש באשר להרכב הועדה בישיבה השניה, בינתיים ניתנה תשובת הממונה על הועדות הרפואיות, שנמסרה לבית המשפט המחוזי. נכתב בה, כי "בשל טעות מנהלתית ישבו שני הרופאים הנוספים גם בדיון הועדה בעניינו של מר בכר למרות שלא היו אמורים להשתתף בועדה בעניינו". אכן, ייתכן שהוספת שני חברים להרכב המקורי מהוה פגם מסוים בהחלטת הועדה, נוכח החלטת בית המשפט המחוזי לפיה העניין יידון בפני ההרכב המקורי; ואולם, גם אם כך – ואיני נוטע מסמרות –

אין מדובר בפגם היורד לשורשו של ההליך, ואין בו כדי לבטל את החלטת הועדה (בג"ץ 7505/98 קורינאלדי נ' לשכת עורכי הדין , פסקאות 10-7 לפסק-דינו של השופט זמיר (1999)). שגיאות מינהליות מסוג זה יארעו – בבחינת "שגיאות מי יבין" ( תהילים י"ט י"ג) – ובהיעדר אינדיקציה אחרת לשיקולים זרים או כיוצא בזה, אין בהן כדי לבטל את ההחלטה המינהלית. בנוסף, אי כלילתו של מומחה לפרק כף היד כחלק מן הועדה אינה מהוה עילה לביטול החלטת הועדה. כאמור, הרכב הועדה כלל רופא אורטופד שנכח בשתי ישיבותיה, ואף שכמובן רצוי כי ועדה תכלול את המומחיות הספציפית ביותר, אין מקום לפסול ועדה כאשר כללה מומחה שהוא רלבנטי כשלעצמו.

טז.

אין בידי איפוא להיעתר לבקשת רשות הערעור .