רע"א 2121-23 רע"א 2121-23

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 10.1.2023 (ע"א 24981-10-22, השופט הבכיר מ' רניאל). בית המשפט המחוזי קיבל ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה מיום 8.9.2022 (תא"ם 30967-03-20, השופט הבכיר ר' חדיד).

2.מקורה של הבקשה שבפני בחוזה שנכרת בין בעלי הדירות בבניין מגורים בעיר חיפה (להלן: הבניין), ובהם המשיבים, לבין המבקשת, חברה העוסקת בתכנון וביצוע פרויקטים בהתאם לתמ"א 38. בחוזה נקבע כי המבקשת תבצע עבודות בבניין, ובכלל זה תבנה בו מספר דירות חדשות שהזכויות בהן יועברו אליה. באופן ספציפי, הסכסוך בין הצדדים נסב על חוזה נוסף שערכו ביניהם ולפיו המשיבים רכשו מן המבקשת את אחת הדירות החדשות (להלן בהתאמה: החוזה ו-הדירה החדשה). יצוין כי תנאי החוזה כללו את המועדים לתשלום התמורה, והורו כי מסירת החזקה בדירה החדשה תעשה ביום 1.8.2019.

3.בקצרה ייאמר, כי מסירת הדירה החדשה למשיבים התעכבה. בהמשך לכך, ביום 15.3.2020 המשיבים הגישו תביעה כספית על סך 75,000 שקלים בגין איחור בן שבעה חודשים וחצי במסירת הדירה החדשה עד לאותו מועד – פיצוי אשר לשיטת המשיבים מגלם את דמי השכירות הראויים עבור הדירה החדשה, שאותם העמידו על סך 6,500 שקלים בחודש, ואת עוגמת הנפש שנגרמה להם. בין היתר, נטען בהקשר זה כי עד למועד שבו חוברה הדירה החדשה לחשמל, בתחילת פברואר 2020, זו לא הייתה ראויה למגורים, וכי העבודות בה נמשכו אף לאחר מכן.

4.להשלמת התמונה יצוין כי ביני לביני, בזמן שהתביעה התנהלה בבית משפט השלום, המשיבים מכרו את דירתם הישנה ביום 10.6.2020, הדירה החדשה נמסרה לידיהם ביום 22.6.2020 ולמחרת, ביום 23.6.2020 בוצע התשלום האחרון עבורה.

5.כתב ההגנה מטעם המבקשת הוגש ביום 2.7.2020, לאחר מסירת הדירה החדשה והעברת התשלום האחרון. בעיקרו של דבר, המבקשת טענה להגנתה כי חובתה למסור את הדירה למשיבים וחובתם להעביר את התשלום הסופי הם חיובים שלובים, כמקובל בחוזי מכר בכלל, ובחוזי מכר דירות בפרט. המבקשת הוסיפה כי הדירה החדשה הייתה ראויה למגורים ביום 22.1.2020 עם מתן תעודת גמר מטעם הוועדה המקומית לתכנון ולבניה – חיפה, ובהתאם היה על המשיבים להעביר את התשלום האחרון עד ליום 22.5.2020 לכל המאוחר (בהתאם לתניה החוזית שאפשרה למשיבים לדחות את מועד התשלום בארבעה חודשים לשם הסדרת מכירת דירתם הישנה). המבקשת אף טענה כי האיחור במסירת הדירה נבע, בין היתר, מהתנהלות המשיבים, אשר לאורך התקופה שבה בוצעו העבודות נמנעו מלשתף פעולה, ביצעו שינויים חוזרים ונשנים בתכניות, וכך הפריעו למהלך העבודות ועיכבו את ביצוען.

6.בית משפט השלום מינה שמאי כמומחה מטעם בית המשפט לשם קביעת דמי השכירות עבור הדירה החדשה ואלו הועמדו על סך 6,100 שקלים לחודש. לצד זאת, בית משפט השלום קיבל את טענת המבקשת לפיה מסירת ההחזקה בדירה החדשה הייתה שלובה ומותנית בהשלמת התשלום האחרון. על רקע זה, נקבע כי בנסיבות העניין, בשים לב למועד שבו שילמו המשיבים את יתרת התמורה, הייתה המבקשת רשאית לדחות את מועד מסירת ההחזקה, ועל כן יש לדחות את התביעה. משנדחתה תביעתם, ביום 19.10.2022 הגישו המשיבים ערעור לבית המשפט המחוזי.

7.כפי שצוין בפתח הדברים, בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורם של המשיבים. בית המשפט המחוזי קבע כי נפלה שגיאה בקביעותיו של בית משפט השלום, אשר לא בחן אם הדירה החדשה הייתה ראויה למגורים במועד שבו המבקשת פנתה למשיבים בבקשה למסור אותה לידיהם. בית המשפט המחוזי קבע כי האיחור במסירת הדירה החדשה לא נבע מאי-העברת התשלום האחרון, אלא מכך שזו כלל לא הייתה מוכנה במועד המוסכם, ושעל-פי המסמכים שהוגשו לבית המשפט, היא אף לא הייתה ראויה למגורים במועד הגשת התביעה. בהתאם, בית המשפט המחוזי קבע כי המשיבים זכאים לפיצוי עבור האיחור במסירת הדירה החדשה בגין התקופה שבין מועד המסירה המוסכם ועד ליום הגשת התביעה – תקופה בת שבעה וחצי חודשים. בהקשר זה בית המשפט המחוזי אימץ את הערכת המומחה בדבר דמי השכירות הראויים ופסק למשיבים פיצוי והוצאות משפט (סכום שעודכן בהמשך ביום 22.1.2023 בגדרה של בקשה לתיקון טעות סופר בפסק הדין והועמד לבסוף על פיצוי בגין דמי השכירות הראויים בסך 68,625 שקלים והוצאות משפט בסך כולל של 14,278 שקלים).

8.בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקשת, פסק הדין שגוי ועלול לגרום לחוסר ודאות ביחס לחוזים רבים למכר דירות, הכוללים חיובים שלובים ביחס לתשלום התמורה ולמסירת הנכס. על כן, נטען כי המקרה דנן מעורר שאלות משפטיות עקרוניות.

9.ביום 30.4.2023, בהתאם להחלטתי, הגישו המשיבים תשובה לבקשת רשות הערעור. המשיבים טוענים כי הבקשה אינה עומדת באמת המידה המחמירה למתן רשות ערעור ושבים ומדגישים כי המבקשת הפרה את החוזה ביניהם בכך שלא עמדה במועד המוסכם למסירת הדירה החדשה כאשר היא ראויה למגורים.

10.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, העובדה שערכאות שונות הגיעו לתוצאות שונות, אינה מצדיקה, כשלעצמה, דיון ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"א 2021/20 בנדיקט נ' בנדיקט, פסקה 15 (18.8.2020); רע"א 202/23 ש.י.כ תשתיות מים בע"מ נ' ונונו דני בע"מ, פסקה 10 (5.2.2023)). ממילא, לא מצאתי כי הבקשה שבפני עומדת באמת המידה המחמירה המעוגנת בתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. על אף שהמבקשת ניסתה לשוות כסות עקרונית לבקשתה, מצאתי כי זאת נטועה היטב בנסיבותיהם הקונקרטיות של הצדדים. כך, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס באופן מובהק על נסיבותיו הייחודיות של מקרה זה, ואיני סבורה כי יש בו כדי לערער על הכללים המקובלים בחוזי מכר. בנסיבות אלו, אף לא התרשמתי כי דחיית הבקשה עשויה לגרום למבקשת עיוות דין.

11.סוף דבר: הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשפט של המשיבים בסך של 2,000 שקלים בלבד, בהתחשב בהוצאות שנפסקו בבית המשפט המחוזי.