רע"א 2135/14 דוד יואל נ. נסים אמסלם

מונחת לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (ע"א 16180-04-13; כב' השופטים י' כהן , ב' ארבל ו- נ' מוניץ ), במסגרתו התקבל ערעור המשיבים על פסק הדין של בית משפט השלום בנצרת (ת"א 5633-03-08; כב' השופטת ע' הוד ), אשר נעתר לתביעת המבקש לפיצויים עקב הנזקים שנגרמו לו בגין תיקון ליקויי בנייה בבית שרכש מידי המשיבים.

רקע והליכים קודמים

1.

ברקע תביעה שהגיש המבקש כנגד המשיבים, בטענה כי בבית שרכש מהם היו ליקויים שהוסתרו ממנו במהלך המשא ומתן. המבקש עתר לביטול והשבה וכן לפיצוי בגין נזקיו, ואולם בסופו של דבר עמד על סעד הפיצויים בלבד.

בית משפט השלום קיבל את התביעה לפיצויים. בפסק הדין, אומצה חוות הדעת מטעם המומחה שמינה בית המשפט, שלפיה הליקויים הנטענים היו קיימים בעת שהנכס נמכר למבקש. עוד נקבע כי המבקש לא היה מודע לליקויים אלה וכי ביצוע השיפוצים על ידו, באמצעות אנשי מקצוע, לא תרם להיווצרותם. מנגד, נפסק כי המשיבים היו מודעים לליקויים בעת המכירה, וכי לא עלה בידם להוכיח שהם לא פעלו להסוותם תוך הטעיית המבקש. קביעות אלה ביסס בית משפט השלום על אדנים אלה: תקופת המגורים הקצרה של המשיבים בנכס טרם מכרו אותו למבקש; קביעת המומחה לפיה הסדקים בבית היו קיימים במועד המכירה; והימנעות המשיבים להגיש הודעת צד ג' כנגד בעליו הקודמים של הנכס.

לעניין נטל ההוכחה, קבע בית משפט השלום כי מאחר ואין בידי המבקש יכולת להעיד מידיעה אישית על הסתרת הליקויים על ידי המשיבים, ומשעה שלפי חוות דעת המומחה הליקויים היו קיימים בדירה בעת שנמכרה למבקש – הרי שהנטל עובר לכתפי המשיבים להוכיח כי לא היו מודעים לקיומם. בנטל זה, כך נקבע, לא עמדו. סיכומו של דבר, בית משפט השלום דחה את התביעה לביטול ההסכם, אך חייב את המשיבים לפצות את המבקש בסך של כ-400,000 ש"ח, בצירוף 70,000 ש"ח הוצאות משפט.

2.

המשיבים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי, וערעורם התקבל. נפסק כי בית משפט השלום לא העניק משקל ראוי לשאלת נטלי ההוכחה ודיות הראיות, וכי לא היה מקום להיפוך נטל השכנוע – מכתפי המבקש-התובע לכתפי המשיבים-הנתבעים. זאת במיוחד כאשר התובע טען לתרמית, טענה חמורה המקימה נטל הוכחה מוגבר. נקבע כי המבקש לא הוכיח שהמשיבים היו מודעים לליקויים וביקשו להסתירם מעיניו, וכי שיקולים שבהיגיון וראיות נסיבתיות דווקא תומכות במסקנה כי לא ידעו על הליקויים בעת המכירה. בית המשפט המחוזי התייחס בפסק דינו גם להוראות חוק המכר, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק המכר ) לעניין אי התאמה. נקבע כי המבקש מנוע מלהסתמך על אי התאמה בממכר ואינו זכאי לתרופות בשל הפרת חוזה, מאחר ולא מסר על כך הודעה למשיבים מיד לאחר שגילה זאת (עם מסירת החזקה) ואף המתין שנים ארוכות. עוד הועלו תמיהות בעניין תום ליבו של המבקש, בין היתר באשר לשינוי חזית התביעה – מביטול והשבה לפיצויים בלבד.

טענות הצדדים

3.

לטענת המבקש, לא היה מקום להתערבות בית המשפט המחוזי בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט השלום ושעל בסיסם התקבלה תביעתו. לעניין נטל ההוכחה והשכנוע נטען כי בצדק הועבר לכתפי המשיבים, משעה שהוכח שהם צבעו את הנכס ולאחר הסרת הצבע נגלו הסדקים. עוד טוען המבקש כי לא היה מקום לבטל את פסק דינו של בית משפט השלום לפי חוק המכר, ביוזמת בית המשפט המחוזי, כאשר המשיבים מעולם לא טענו זאת ומקום שלא ניתנה למבקש זכות הטיעון בהקשר זה. לגוף הדברים נטען כי אי מסירת ההודעה לא גרמה למשיבים כל נזק, וכי אין בה צורך מקום בו המוכר ידע או היה עליו לדעת על הליקויים. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי לא התייחס לתביעה לפיצוי מכוח פקודת הנזיקין ועשיית עושר ולא במשפט. מנגד, סומכים המשיבים את ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

4.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובפסקי הדין של הערכאות קמא, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

מעיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי קביעתו המרכזית, המשליכה גם על יתר המחלוקות נושא בקשה זו ואשר הובילה לביטול פסק דינו של בית משפט השלום, היא בעניין נטל ההוכחה. הנמקת בית המשפט המחוזי, שיסודה בכלל לפיו "המוציא מחברו – עליו הראיה", תומכת במסקנה אליה הגיע. אמנם, בית משפט השלום קבע, בהתבסס על חוות דעת המומחה שמינה, כי היו קיימים ליקויים בנכס בעת המכירה. ואולם, אין די בקביעה זו לבדה כדי להסיק קביעה נוספת, עובדתית וטעונת-הוכחה אף היא, שלפיה המשיבים ידעו על הליקויים בעת המכירה וביקשו להסתירם מעיני המבקש בכוונה להטעותו ולרמותו. במובן זה, המחלוקת בעיקרה אינה בפועל על איזה צד מוטל הנטל. אלא, השאלה המכרעת היא האם יש במתווה המחלוקת בין הצדדים כדי להצדיק את התוצאה של חיוב המשיבים בפיצויים. יש להשיב לשאלה זו בשלילה. בית משפט השלום קבע כי "אין בידי התובע להעיד מידיעה אישית באשר להיקף השיפוץ אשר ביצעו הנתבעים בנכס" (סעיף 67 לפסק הדין), אך הסתפק בעצם קיומו של שיפוץ – יהא אשר יהא טיבו והיקפו, בכך שהליקויים היו קיימים בעת המכירה ובכך שהמשיבים לא הוכיחו שלא היו מודעים להם – כדי לקבל את טענת המבקש בדבר תרמית והטעיה. ואולם, הללו אינם מספיקים בנסיבות העניין.

הראיה היחידה שתמכה בטיעוני המבקש בדבר תרמית והטעיה

הייתה עדותו של אופק, קבלן השיפוצים, ואולם בית המשפט המחוזי עמד על הכשלים בעדות זו, לרבות היותה עדות כבושה שלא נזכרה בתצהיר מטעמו.

5.

אמנם, ככלל לא תיטה ערכאת ערעור להתערב בקביעות העובדתיות אליהן הגיעה הערכאה קמא. ואולם, ייתכנו מקרים חריגים המצדיקים סטייה מכלל זה. בית המשפט המחוזי נימק היטב מדוע המקרה דנא בא בקהל החריגים. לא בכל מקרה בו התערבה ערכאת ערעור בקביעות הערכאה המבררת ושינתה אותן, יהא זה מוצדק לערוך בירור נוסף – ואכן, אין מקום לכך במקרה דנא.

יש לזכור כי התערבות בממצאי הערכאה המבררת היא בסמכות ערכאת הערעור. מובן, כי התערבות זו תהא מוגבלת אך נראה כי בית המשפט המחוזי כאן פעל על פי ההלכה הפסוקה והתערב מקום שבו התערבותו נדרשה. אמנם, פסק דינו של בית משפט השלום מלמד כי עיקרו נסב על הקביעה בדבר היפוך הנטל, כאשר ראיות נסיבתיות ו"תמיהות" אחרות מחרות-מחזיקות אחר מסקנה זו. ואולם, לכל אותן ראיות נסיבתיות ייתכן הסבר אחר, סביר ומשכנע אף הוא – כפי שהציג בית המשפט המחוזי. הסבר חלופי זה, לצד הנטל להוכיח כי המשיבים ידעו או היה עליהם לדעת על הליקויים ובכל זאת נמנעו מגילויים – נטל שהיה ועודנו על כתפי המבקש ובו לא עמד – מובילים למסקנה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו מגלה טעות משפטית על פניה, ואינו מצדיק, אפוא, מתן רשות ערעור.

אף טיעוני המבקש באשר להחלת הוראות חוק המכר דינן להידחות, ולו מן הטעם שביטול פסק דינו של בית משפט השלום על ידי בית המשפט המחוזי לא התבסס בעיקרו על הוראות אלה. על רקע זה מתברר כי לא מתעוררת שאלה משפטית החורגת מהנסיבות הקונקרטיות של הסכסוך בין הצדדים, וגם מטעם זה ובהתאם להלכת חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור , פ"ד לו(3) 123 (1982)), אין מקום ליתן רשות ערעור. בנוסף, משלא הוכח כי המשיבים פעלו שלא כדין, ומשעה שהמבקש לא נדרש, על פני הדברים, לשלם סכום נוסף בעד הליקויים שנתגלו לאחר מסירת החזקה מעבר למה שסיכם עם בעלי המקצוע מראש – אין מקום גם לטענתו בעניין עשיית עושר ולא במשפט.

6.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת עו"ד בסך של 7,500 ש"ח.