פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
2168/06
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקשת:
פלונית
נ ג ד
המשיב:
משרד הבטחון, אגף השיקום, קצין התגמולים
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בתל אביב-יפו בתיק ע"א 3398/04 שניתן ביום 31.1.06
על-ידי השופטים ע' פוגלמן (אב"ד), י' שנלר ו-א' שילה
בשם המבקשת: עו"ד דוד
קולקר
החלטה
א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ע' פוגלמן (אב"ד), השופט י' שנלר, השופט א' שילה) בע"א 3398/04 מיום 31.1.06, בגדרו נדחה ערעור המבקשת על החלטת ועדת הערעור בתל-אביב-יפו (להלן הועדה) לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט – 1959 [נוסח משולב], (השופטת ע' רביד (יו"ר), ד"ר קכל ועו"ד ארבל) מיום 23.8.04 בתיק וע 2825/02. הועדה דחתה את ערעור המבקשת על החלטת קצין התגמולים מיום 2.9.02, על פיה לא נמצא קשר סיבתי בין המחלה הנפשית ממנה סובלת המבקשת ובין שירותה הצבאי.
ב.(1) המבקשת גויסה לשרות חובה בצה"ל בחודש אוגוסט 1997, ושירתה כמש"קית נפגעים בחיל חימוש. במהלך שירותה הופנתה המבקשת לקב"ן, בעקבות גילויה של מסכת אמירות אי אמת מפי המבקשת בנוגע לחייה האישיים ולביצוע תפקידה הצבאי. נוכח המלצת הקב"ן, שוחררה המבקשת מצה"ל ביום 21.10.98 בפרופיל נפשי 21, כארבעה חודשים קודם למועד שחרורה המיועד. לאחר שובה מטיול בהודו, במהלכו התנסתה בסמים קלים, פנתה המבקשת בינואר 2000 לטיפול פסיכיאטרי וטופלה בתרופות אנטי פסיכוטיות. במאי 2001 אובחנה המבקשת כסובלת ממחלת הסכיזופרניה.
(2) המבקשת פנתה למשיב בתביעה כי יכיר בקשר שבין המחלה בה לקתה ובין שירותה הצבאי. המבקשת טענה, כי תפקידה הצבאי - במסגרתו קיימה מפגשים טראומתיים עם חולים, פצועים ומשפחות שכולות – גרם לה למתח ולעומס נפשי, אשר הובילו להתמוטטותה הנפשית. המשיב דחה כאמור את התביעה בקבעו כי אין קשר בין המחלה הנפשית לבין שירותה הצבאי של המבקשת.
(3) על החלטה זו עירערה המבקשת לועדה (ו"ע 2825/02). נשמעו ראיות באשר לשירותה הצבאי של המבקשת, לרקעה ולתחום הרפואי, בעקבות חוות דעת רפואיות משני הצדדים. בהחלטה מיום 23.8.04 לא קיבלה הועדה את גירסת המבקשת בכל הנוגע לקשיים שבתנאי שירותה, שכן - על-פי עדותה של המפקדת הישירה של המבקשת אשר נתקבלה כאמינה - שירות כמש"קית נפגעים כולל ביקורים אצל פצועים וחולים בדרגה קלה בלבד, ובעיקר בביתם, ואילו ביקורים אצל פצועים בדרגה בינונית מתקיימים רק באישורה של קצינת נפגעים ולעתים רחוקות. המבקשת אף הודתה בחקירתה בדיון בועדה, כי לא טיפלה במשפחות שכולות או בנכי צה"ל. חיזוק לקביעתה מצאה הועדה בעובדה, שהמבקשת לא התלוננה במהלך השירות על קושי ולא ביקשה לעזוב את תפקידה בשלב כלשהו. בנוסף, הועדה ציינה כי המחלה אובחנה אצל המבקשת כשלוש שנים לאחר תום שירותה הצבאי ולאחר שימוש בסמים קלים. נוכח האמור, נקבע כי אין קשר בין שירותה הצבאי של המבקשת ובין המחלה, ולפיכך דחתה הועדה את הערעור.
(4) על החלטת הועדה עירערה המבקשת לבית המשפט המחוזי (ע"א 3398/04). בפסק דין מיום 31.1.06 קבע בית המשפט, כי הטענות שהעלתה המבקשת בערעורה רובן ככולן עובדתיות, בעוד שסעיף 34 לחוק הנכים מגביל את האפשרות להגשת ערעור על החלטת ועדת הערעורים לסוגיות משפטיות בלבד. לפיכך לא נמצאה עילה להתערבות בהחלטת הועדה; וממילא מצא בית המשפט, כי קביעות הועדה
לפיהן מחלת המבקשת לא פרצה במהלך שירותה הצבאי או בעקבותיו בדין יסודן.
זאת, שכן הועדה קבעה, כי תפקידה הצבאי של המבקשת לא עורר קושי ממשי הן על-פי מאפייניו האובייקטיביים והן נוכח נסיבותיה הסובייקטיביות;
לא נתקיימו איפוא יסודותיו של מבחן הקשר הסיבתי הכפול שנקבע בדנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אורית אביאן, פ"ד נו(5), 732, 762-763 (להלן פרשת אביאן ).
(5) מכאן הבקשה הנוכחית.
ג.(1) בבקשה נטען, כי הועדה הכריעה בשאלות רפואיות מבלי להתייחס לחוות-דעתם של מומחים רפואיים מטעם שני הצדדים. עוד נטען, כי הטענות שהעלתה המבקשת בבית המשפט קמא – שעניינן, בין היתר, קיומו של קשר סיבתי בין מחלת המבקשת לבין שירותה הצבאי תוך הסתמכות על חוות דעת רפואיות - הן טענות משפטיות מובהקות אשר לא נדונו בערכאה הראשונה או בערכאת הערעור. לגופם של דברים נטען, כי הלחץ הנפשי שחוותה המבקשת בשל מהותו ודרישותיו של התפקיד הצבאי שמילאה במהלך שירותה, היה הגורם לפרוץ המחלה. כמו כן נטען, כי מחלת הסכיזופרניה התפרצה אצל המבקשת כבר במהלך שירותה הצבאי, ולפיכך הופנתה לקב"ן ושוחררה משירות.
ד.(1) חוששני כי אין בידי, בכל הרצון הטוב, להיעתר לבקשה. בעיקרה, המבקשת חפצה להביא לבחינה מחודשת קביעות עובדתיות לעניין השירות הצבאי כגורם להתפרצות מחלתה. קביעות אלה - והן לענייננו עיקר - הוכרעו על ידי קצין התגמולים, שבו ונדונו על ידי ועדת הערעור ולאחר מכן על ידי בית המשפט המחוזי. הן מצויות במישור העובדה ואינן מעלות שאלה משפטית, ובפרט כזו החורגת ממחלוקת הצדדים, אשר בשכמותה נשקלת רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/ 82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור
(הדר חיפה)
בע"מ, פד"י לו(3) 123, 128 (מ"מ הנשיא - כתארו אז - שמגר)).
(2) אוסיף, כי יסוד טענותיה של המבקשת הוא מטבע הדברים אופיו של שירותה הצבאי כגורם למצבה הנפשי; ואולם, על פני משוכה זו לא חלפה המבקשת, בהקשר החיוני של אופי השירות. בהחלטתה, נדרשה הועדה בפירוט לטענותיה של המבקשת ביחס ללחץ הנפשי שיצר לכאורה התפקיד הצבאי שמילאה. לאחר שנשמעו עדויות ונשקלו ראיות, נקבע כי "מדובר היה בתפקיד שאינו קשה ואין בו לחץ נפשי מיוחד... המערערת הגזימה מאוד בכל הנוגע לקשיים שבתנאי שירותה והיא אינה נותנת אמון בגירסתה, כי אכן התפקיד היווה קושי אובייקטיבי ממשי". משכך נדחתה טענת המבקשת, שנתמכה בחוות דעתו של מומחה רפואי מטעמה, לפיה מצבה הנפשי נגרם כתוצאה מתנאי לחץ בשירותה הצבאי. הועדה דחתה, אם כן, בבירור קיומו של קשר סיבתי במקרה דנא בין ההתפתחות הנפשית, אשר היא קונסטיטוציונלית מטבעה, לבין תנאי השירות הצבאי. בית המשפט המחוזי אימץ קביעות אלה והוסיף, כי מבחן הקשר הסיבתי הכפול ( פרשת אביאן דלעיל) אינו מתקיים.
(3) עיינתי בחומר שצורף לבקשה. עלי לומר, כי המומחים מטעם המבקשת נדרשו בחוות דעתם, על פי מה שנמסר להם מפי המבקשת, כי היה עליה להתמודד עם שכול ונכים קשים (חוות דעת ד"ר מרצ'בסקי מיום 13.5.01) וכי טיפלה ב"פצועים, נכים, משפחות" (חוות דעת פרופ' לוי מ-8.12.02). בפועל היו קביעותיה העובדתיות של הועדה באשר למהות השירות שונות. ואכן, זהו יסוד הדברים; חוות דעת רפואיות מטבען מבוססות על תשתית עובדתית, שאם נשמט חלק משמעותי הימנה, יש קושי רב בהידרשות אליהן. אוסיף כי המסקנה לא היתה משתנה אפילו הנחנו לטובתה של המבקשת כי סימני מחלה נתגלו בעת השירות (ומובן שאיני קובע דבר בעניין זה), שכן אופיו של השירות לא יצר – כנקבע – אותו לחץ שבגינו מוכרת התפרצות המחלה כנובעת מן השירות (ראו גם רע"א 3705/06 פלוני נ' קצין התגמולים (לא פורסם)).
(4) סוף דבר: כשלעצמי שוכנעתי אפוא, כי לא היה דופי בדרך שבה הלך בית המשפט המחוזי בהתייחסו לתיק בהקשר העובדתי והמשפטי, נוכח אימוץ ממצאי העובדה שנקבעו בועדה, לפיהם לא
הוכח – כאמור – דחק נפשי אובייקטיבי או סובייקטיבי בשירותה של המבקשת. חוששני כי קביעה זו משמיטה את הבסיס מתחת לטענת המבקשת, לפיה הדחק הנפשי שבשירותה הצבאי הוביל להתפרצות מחלתה. טענותיה של המבקשת עניינן ביישום הלכת אביאן על המקרה דנן, ומשכך אין מקום להתערבות נוספת של בית משפט זה (רע"א 385/93 בית נח – בית החלמה מזור בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות פ"ד מז(3) 221, 222 (הנשיא שמגר)).
ה.אין בידי איפוא להיעתר לבקשה.
ניתנה
היום, י"ב בתשרי תשס"ז (4.10.06).
ש
ו פ ט