רע"א 2209/19 יוסף נאור נ. ספירל זכוכית בע"מ

1.

מונחת לפני בקשה למתן רשות ערעור, על רקע קבלת תביעה לביצוע שיקים בסך 175,000 ש"ח שמשכה המבקשת – חברה בע"מ שהמבקש הוא מנהל ומורשה חתימה בה – לטובת המשיבה. בית משפט השלום דחה את טענות ההגנה של המבקשת , וביניהן הפרת עסקת היסוד, טענת קיזוז וטענות לעניין קיום נזק ושיעורו. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשת, שנסוב על החלטות דיוניות ועל ממצאי עובדה ומהימנות.

התביעה נגד המבקש התבססה על כך שחתימתו הופיעה על גב השיקים. בית משפט השלום דחה את טענת המבקש כי חתימתו זויפה, אך דחה בכל זאת את התביעה נגדו, שכן בכתב התביעה נטען שהוא מסב של השיקים, ואילו בסיכומים נטען כי מדובר בטעות סופר, ולמעשה המבקש הוא בגדר ערב, ולא מסב. בית המשפט השלום קבע כי לא ניתן לתקן את כתב התביעה בדרך זו ובשלב זה של הדיון, ודחה את התביעה. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה, וקבע כי לפי העובדות שנקבעו – המבקש "מעין מסב" שדינו כמסב, כפי שנטען מלכתחילה בכתב התביעה, באופן המאפשר למשיבה לתבוע ממנו את ביצוע השטרות. בית המשפט המחוזי לא דן בטענה נוספת שהעלה המשיב, לפיה גם אם יש לראותו כמסב – לא נשלחה אליו הודעת חילול כנדרש בסעיפים 49-47 לפקודת השטרות [נוסח חדש]. מכאן הבקשה למתן רשות ערעור, בה שבים בעיקרם המבקשים על הטענות שהועלו בערכאה קמא.

2.

טענות

המבקשת

אינן מצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. הכרעת ערכאות קמא מבוססת בעיקרה על קביעות שבעובדה ובמהימנות. הן אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית, והן נטועות בחומר הראיות שהוצג – גם אם ניתן למצוא בו פנים לכאן ולכאן. בנסיבות אלה, ואף בשים לב לטענות הדיוניות שהועלו, אין מקום למתן רשות הערעור (ראו תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). יוער כי בית המשפט המחוזי לא דן בטענה שהועלתה בערעור, שעניינה תיקון טעות סופר שבוצע לאחר מתן פסק הדין בבית משפט השלום ומתן פסיקתא. ברם, עיון בחומר מלמד כי אכן דובר בטעות סופר, וכי התיקון והפסיקתא לא פגעו בזכויותיה של המבקשת. לכן גם עניין זה אינו מצדיק מתן רשות ערעור.

3.

אשר

למבקש . בערעור הועלו מטעמו שתי טענות מרכזיות – כי לא נשלחה לו הודעת חילול ולכן יש לראותו כמופטר מחבותו כלפי המשיבה, וכי ממילא אין לראותו כמסב החייב בביצוע השטר. יש לדחות את הטענה הראשונה, כפי שהבהירה המשיבה בתגובתה, ולו מן הטעם שטענה עובדתית זו כלל לא נטענה בערכאה הראשונה, והועלתה לראשונה במסגרת הערעור. כזכור, בערכאה הראשונה הכחיש המבקש כי חתם על השיקים, טענה שנדחתה לאחר עדות מומחה מטעמו של גרפולוג. עוד נטען כי כלל אין נפקות משפטית או מעשית לשאלה האם המשיב חתם על השיקים אם לאו, וכי התעסקות בשאלה זו היא "בזבוז זמן של בית המשפט". לא למותר לציין כי מן החומר שהוגש בערכאות קמא עולה כי המבקש ידע היטב על כך שהשיקים חוללו בטרם הגשת התביעה נגדו, ואף הסביר לנציגי המשיבה את הסיבה לכך. העניין אינו כרוך אפוא בשאלה משפטית עקרונית או בעיוות דין.

אשר לטענה השנייה, בעבר אכן הובעו בפסיקת בית משפט זה מספר דעות ביחס לדינו של מי שחתם על גבי שטר למרות שלא היה חלק מ"שרשרת האחיזה" בו. השאלה היא כיצד לפרש את דברי סעיף 56 לפקודת השטרות, שקובע כך: "החותם על שטר שלא בתור מושך... חב בתור מסב כלפי אוחז כשורה". הקושי נעוץ בכך שהנפרע – דהיינו המשיבה שקיבלה את השיקים ישירות מהמבקשת-המושכת – לא יכול להיות "אוחז כשורה" כלפי מי שחתם על השטר שלא בתור מושך. הסיבה לכך מצויה בהגדרת "אוחז כשורה" בסעיף 28(א)(2) לפקודה, הקובעת תנאי בדבר נטילה של השטר "בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה". הנפרע, המקבל את השיק ישירות מהמושך, אינו מי שמסחרים לו את השטר. ברם, קו פרשני כזה מעורר קושי, ולפיכך נקבע בפסיקה כי יש לפרש את סעיף 56 באופן אחר, כך ש"מעין מסב" חב גם כלפי הנפרע, ובלבד שהשיק שלם ותקין מבחינה חיצונית (ראו פסק הדין של השופטים י' זוסמן וח' כהן ב ע"א 143/64 טננהויז נ' זילברשטיין , פ"ד יח(4) 450 (1964)). פרשנות זו נשענת על נימוקים שונים שהובאו בפסיקה. כך, למשל, נקבע שאין טעם טוב שלא לאכוף את התחייבות החותם על השטר כאשר זכותו של האוחז נקייה מכל פגם, אך ורק מפני שהשטר לא סוחר אליו אלא נמשך לטובתו. אף ניתן לומר שפרשנות אחרת תרוקן במידה רבה את תוצאות הפקודה ואת "מנהג הסוחרים" לחתום במעמד המשיכה על גבי שיקים כדי לערוב למילוי החיוב. זו גם הדעה המקובלת בספרות, וקשה למצוא עליה כיום עוררין (ראו למשל שלום לרנר דיני שטרות

270-269 (מהדורה שנייה, 2007); יואל זוסמן דיני שטרות

211 (מהדורה שישית, 1983)). המבקש מטעים שקודם לעניין טננהויז נפסקה להלכה עמדה אחרת, אך אין בפסק דין מוקדם זה כדי לשנות את פני המצב המשפטי כיום (ע"א 330/60 אטלס שירות נסיעות בע"מ נ' דוד היטרמן , פ"ד טו 793 (1961). יוער כי באותו עניין עמדות כל השופטים בסוגיה זו הובעו מעבר לנדרש ולא השפיעו על התוצאה הסופית). סוף דבר, גם טענות המבקש אינן מצדיקות את מתן רשות הערעור בגלגול השלישי.

4.

הבקשה נדחית. ממילא נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת עורכי דינם בסך של 5,000 ש"ח.