רע"א 2224/22לאה יודקובסקי נ. ד"ר יוסף שגב

1.

בפני בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 1.2.2022 (ע"א 22544-11-20, סגנית הנשיא י' שבח , השופט י' אטדגי והשופטת ש' יעקובוביץ ). בית המשפט המחוזי קיבל באופן חלקי ערעורים שהוגשו על פסק דינו של בית המשפט השלום בתל אביב-יפו מיום 10.9.2020 (ת" א 1174/79, השופט (כתוארו אז) א' שליו ).

2.

מקורן של בקשות רשות הערעור שבפני בהתדיינות משפטית ממושכת ורבת שלבים ביחס ליחידת קרקע בת כ-630 דונמים במתחם פי גלילות, המצויה בחלקה בתחום המוניציפלי של עיריית תל אביב-יפו ובחלקה בתחום המוניציפלי של עיריית רמת השרון (להלן: הקרקע

או המקרקעין ). הקרקע נמצאת בבעלות משותפת של המדינה, בשיעור של כ-71%, ושל כ-300 בעלים פרטיים, בשיעור של כ-29% מהקרקע (להלן: הבעלים הפרטיים ). חלק מהבעלים הפרטיים חתמו בעבר על הסכם חילופי שטחים עם המדינה ויכונו להלן, כפי שכונו בהליכים קודמים, קבוצת מוגרבי .

3.

בתמצית, עוד בשנת 1980 הגיש מינהל מקרקעי ישראל (כיום: רשות מקרקעי ישראל, ובקיצור: רמ"י ) תביעה לפירוק שיתוף כנגד הבעלים הפרטיים. לתביעה זו קדמו תביעות לסילוק יד ולתשלום דמי שימוש שהגישו חלק מהבעלים הפרטיים כנגד כפר הנוער "הכפר הירוק". בעקבות תביעות אלה מונו במסגרת הסכם מיום 24.12.1980 עורכי הדין משה שוב ז"ל ויוסף שגב כמנהלים מיוחדים של הקרקע (להלן ביחד: המנהלים ). המחלוקת מושא הבקשה שבפני נסבה על שאלת גובהו של שכר הטרחה שישולם למנהלים בגין הפעולות שננקטו החל משנת 1994 לצורך שינוי ייעודם והשבחתם של המקרקעין, ולפיכך אתמקד להלן רק בעובדות הקשורות לכך.

4.

ברקע הדברים יש לציין כי ביום 12.2.1989 נחתם הסכם פשרה שהסדיר את חלוקת הזכויות בין רמ"י לבין הבעלים הפרטיים. הסכם זה קיבל תוקף של פסק דין ביום 19.2.1989 בבית משפט השלום (השופטת (כתוארה אז) מ' רובינשטיין ). בעקבות זאת, ביום 4.7.1989 נפסק לטובת המנהלים שכר טרחה בשיעור של 10% מדמי השימוש שנפסקו לטובת הבעלים הפרטיים בתוספת 10% משווי חלק מהקרקע ששטחו 164 דונמים (להלן: שכר הטרחה המקורי ). אין מחלוקת על כך ששכר הטרחה המקורי שולם במלואו. לצד זאת, הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה אם רמ"י והבעלים הפרטיים נדרשים לשאת בתשלום שכר טרחה נוסף בגין עבודת המנהלים שנעשתה מאז, ובהקשר זה היקפה של אותה עבודה ותרומתה להשבחת המקרקעין הם שעומדים במוקד המחלוקת הנוכחית.

5.

משנת 1994 ואילך שבו המנהלים לפעול על מנת להביא לשינוי ייעודם של המקרקעין. לצד פעילותם זו, בשנת 1995 התקשרה רמ"י עם חברת יהל מהנדסים ייזום פרויקטים בע"מ (להלן: חברת יהל ) אשר פעלה אף היא לקידום ההליך התכנוני. בסופו של דבר, בין השנים 2005-2004 אושרו תכניות מתאר (בשנת 2004 ברמת השרון ובשנת 2005 בתל אביב) שסללו את הדרך לשינוי ייעודם של המקרקעין, כך שיוקם בהם מתחם משולב מגורים, מסחר ותעשיה.

6.

בעקבות זאת, ביום 6.11.2007 הגישו המנהלים בקשה לבית משפט השלום שבה עתרו לפסיקת שכר טרחה נוסף בשיעור של 8% משווי הקרקע כולה, לרבות חלקה של רמ"י. יובהר כי המנהלים עתרו לכך ששכר הטרחה לא ישולם להם בכסף, אלא בעין, כלומר על דרך הענקת זכויות במקרקעין.

7.

ביום 31.5.2013 חייב בית משפט השלום (השופט א' שוורץ ) את רמ"י ואת קבוצת מוגרבי לשלם למנהלים שכר טרחה בשיעור של 3% מהקרקע שבבעלותם, ואת יתר הבעלים הפרטיים לשלם להם שכר טרחה בשיעור של 5% מהקרקע שבבעלותם. בהקשר זה, הודגש בפסיקתה מיום 10.6.2013 כי "השכר האמור ישולם למנהלים בקרקע בעין במועד בו תבוצע חלוקת הקרקע".

8.

רמ"י הגישה על כך ערעור לבית המשפט המחוזי, וזה התקבל ביום 17.11.2014 (סגן הנשיא י' שנלר , והשופטים (כתוארם אז) ק' ורדי ו- ח' ברנר ). בית המשפט המחוזי הורה על השבת התיק לבית משפט השלום, כדי שיכריע במספר סוגיות שפורטו, ובהן השאלות הבאות: האם המנהלים נותרו בתפקידם לאחר הסכם הפשרה משנת 1989; האם רמ"י הייתה מודעות לכך שהמנהלים פעלו בשמה בתקופה שלאחר שנת 1994; האם מינויים של המנהלים פקע ביחס לקבוצת מוגרבי, על רקע מכתב פיטורין ששלחה האחרונה בשנת 1981; וכן מה היה היקף עבודתם של המנהלים מזה ושל חברת יהל מזה.

9.

לאחר שקיים מספר רב של דיוני הוכחות, בית משפט השלום נתן פסק דין מקיף ומפורט שהשתרע על 150 עמודים, ובו קבע, בין היתר, כי מינוים של המנהלים לא הגיע לסיומו לאחר החתימה על הסכם הפשרה משנת 1989, וכי כתב המינוי שלהם כלל גם פעולות לשם השבחת הקרקע, לרבות שינוי הייעוד. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי שכר הטרחה שנפסק למנהלים בשנת 1989 לא שלל תשלום נוסף בגין פעולות שייעשו לאחר מכן. עוד נקבע כי רמ"י לא ידעה שהמנהלים מתיימרים לנהל עבורה את חלקה בקרקע וכי המנהלים מצדם נמנעו, ביודעין או בהיסח הדעת, מליידע את רמ"י על כך. כמו כן נקבע כי בית המשפט הוא שהיה מוסמך לסיים את מינוים של המנהלים, ולפיכך אין לקבל את הטענה שהמינוי פקע עם שליחת מכתב הפיטורין על-ידי קבוצת מוגרבי. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי המנהלים לא היו גורם דומיננטי בפעולות שננקטו לשם שינוי הייעוד של המקרקעין, וכי מבחינה כמותית, פעילות רמ"י (ובכללה פעילותה של חברת יהל שאת שירותיה שכרה רמ"י כאמור) לקידום שינוי הייעוד עלתה בהיקפה על תרומתם של המנהלים. לנוכח הקביעות העובדתיות הללו, בית משפט השלום קבע כי יש לפסוק למנהלים שכר טרחה נמוך יותר מהסטנדרט המקובל בתחום, וקבע כי זה יהיה בשיעור של 2.5% בצירוף מע"מ מזכויות הבעלים הפרטיים. בית משפט השלום הורה כי תשלום זה יבוצע על דרך העברת זכויות בעין. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי רמ"י אינה חייבת בתשלום שכר טרחה נוסף למנהלים.

10.

על פסק דינו של בית משפט השלום הוגשו חמישה ערעורים שונים שנדונו במאוחד בבית המשפט המחוזי – שלושה ערעורים של בעלי זכויות (אחד מהם של קבוצת מוגרבי) וערעורים מטעם המנהלים. בתמצית, יצוין כי המנהלים טענו כי שכר הטרחה שנפסק לטובתם היה נמוך מהנהוג בתחום, באופן שקיפח אותם, וכי לנוכח היקף עבודתם היה מקום לפסוק להם שכר טרחה בשיעור של 10-6% אחוזים. הבעלים הפרטיים טענו כי המנהלים כמעט ולא עשו דבר לקידומו של שינוי ייעוד המקרקעין, וכי פסיקת שכר המנהלים במתכונת של שכר בעין משקפת שכר טרחה של מאות מיליוני שקלים, אף שאין לכך הצדקה בנסיבות העניין. קבוצת מוגרבי טענה אף כי אין דינה כדינם של יתר הבעלים הפרטיים, ובהקשר זה העלתה טענות שונות לניגוד עניינים מצד המנהלים. עמדת רמ"י הייתה כי דין הערעורים להידחות בכל הקשור לטענות נגד אי חיובה של רמ"י בתשלום שכר טרחה למנהלים.

11.

בית המשפט המחוזי דן בערעורים במאוחד וקבע כי אין להתערב בממצאי העובדה שנקבעו על-ידי בית משפט השלום, לרבות בקביעותיו באשר לזכאותם של המנהלים לשכר טרחה. לצד זאת, ולנוכח הקביעות העובדתיות בדבר מעורבותם הדלה של המנהלים בפעולות לשינוי ייעוד המקרקעין, קבע בית המשפט המחוזי כי שכר הטרחה שנקבע בפסק דינו של בית משפט השלום, אשר עמד על 29.96 דונמים, הוא "שכר טרחה מופרז ובלתי פרופורציונלי לפי כל קנה מידה". בית המשפט המחוזי ציין כי הדברים אמורים אף בשים לב לכך שבית משפט השלום ייחס את חלק הארי של פעולות המנהלים לעו"ד שוב ז"ל אשר נפטר בשנת 2016, ולכך ששכר הטרחה שנפסק אינו צופה פני עתיד. אי לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי יש להעמיד את שכר הטרחה למנהלים על אחוז אחד בלבד מהזכויות במקרקעין, בתוספת מע"מ. עוד נקבע, ברוב דעות כי יש לפסוק את שכר הטרחה בדרך של הענקת זכויות במקרקעין. זאת בין השאר מטעמים פרקטיים, שנובעים מכמות הבעלים אשר מרביתם אינם נוטלים חלק פעיל בהליך פירוק השיתוף, כמו גם מהיעדרה של שומה מוסכמת לצורך חישוב היקף התשלום. מנגד, דעת המיעוט של השופט אטדגי גרסה כי פסיקת שכר הטרחה בדרך זו צריכה להיעשות רק במקרים חריגים, שהמקרה דנן אינו נמנה עליהם.

12.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו כאמור שלוש בקשות רשות ערעור, שעיקריהן יובאו כאן.

13.

בקשת רשות הערעור הראשונה הוגשה על-ידי קבוצת מוגרבי, והיא מכוונת כנגד קביעתו של בית המשפט המחוזי כי שכר הטרחה של המנהלים ישולם בדרך של קבלת זכויות במקרקעין, כמו גם כנגד הקביעה ששכר הטרחה שתשלם קבוצת מוגרבי יהיה זהה לשכר הטרחה שאותו ישלמו יתר הבעלים הפרטיים.

14.

הבעלים הפרטיים האחרים הגישו בקשת רשות ערעור אף הם, ובה הם טוענים, בעיקרו של דבר, כי היה ראוי להימנע כליל מפסיקת שכר טרחה, וכי העמדת שכר הטרחה על שיעור של 1% מהזכויות במקרקעין היא מופרזת. כמו כן, לעמדת הבעלים הפרטיים פסיקת שכר בעין פוגעת שלא לצורך בזכות לקניין.

15.

אף עו"ד שגב הגיש בקשת רשות ערעור, שבה הוא טוען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי גורם לו עיוות דין של ממש. לטענתו, היה מקום להעמיד את שכר הטרחה על שיעור של 8% מהזכויות במקרקעין בצירוף מע"מ.

16.

עמדתו של משרד עו"ד שוב היא שאין מקום לתת רשות ערעור לקבוצת מוגרבי וכן ליתר הבעלים הפרטיים. לעומת זאת, כך נטען בה, יש לקבל את בקשת רשות הערעור של עו"ד שגב, לדון בה כבערעור, וככל שזה יתקבל להחיל את תוצאותיו אף על משרד עו"ד שוב.

17.

עמדתה של רמ"י היא שאין הצדקה ליתן לעו"ד שגב רשות ערעור ב"גלגול שלישי", ומנגד מן הראוי לקבל את בקשות רשות הערעור של קבוצת מוגרבי ושל יתר הבעלים הפרטיים, מאחר שהמנהלים שוחררו מתפקידם בעבר, ועל כן אינם זכאים לשכר טרחה נוסף על זה ששולם להם בשנת 1989. לחלופין, טוענת רמ"י כי המנהלים זכאים לשכר כספי "גלובאלי ונמוך" ולא לשכר טרחה גבוה שישולם להם באמצעות מתן זכויות בעין.

18.

לאחר שעיינתי בבקשות רשות הערעור ובנספחיהן, כמו גם בתשובות שהגישו כול הצדדים המעורבים, הגעתי לכלל מסקנה כי דינן של שלוש הבקשות להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. הטעם לכך הוא כי בקשות אלו אינן עומדות באמת המידה המחמירה שנקבעה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". אומנם, הבקשות כללו טענות שהוצגו כנסבות על היבטים עקרוניים של פסיקת שכר טרחה, אולם למעשה הן נטועות היטב בנסיבותיהם העובדתיות הקונקרטיות של הצדדים, ואינן מעוררות שאלות משפטיות עקרוניות כלל. הדברים אמורים גם בשים לב לכך שהכרעה בנושא של שכר טרחה אמורה להתקבל על בסיס התרשמותה של הערכאה הדיונית מחומר הראיות (ראו והשוו: ע"א 136/92 ביניש-עדיאל – עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ , פ"ד מז(5) 114, 125 (1993); ע"א 9282/02 יכין חק"ל בע"מ נ' עו"ד יחיאל , פ"ד נח(5) 20, 28-27 (2004)). כמו כן, וחרף טענותיהם של הצדדים השונים, לא התרשמתי כי דחיית הבקשות תגרום למי מהם עיוות דין.

19.

סוף דבר: הבקשות נדחות. בנסיבות העניין, בהתחשב בכך שהבקשות והטענות שהועלו בהן הובאו מטעם צדדים שונים למחלוקת, ובשים לב לשיעורן של ההוצאות שנפסקו בערכאות הקודמות, לא ראיתי ליתן צו להוצאות בערכאה זו.