רע"א 2228-23 רע"א 2228-23

1.בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ח' ברנר) מיום 6.2.2023 בפש"ר 11625-04-19, בגדרה נדחתה בקשתה של המבקשת לביטול הליכי פשיטת הרגל שננקטו נגדה.

2.בתמצית ייאמר כי המבקשת מצויה בהליכי פשיטת רגל מזה כארבע שנים. ההליך בעניינה נפתח ביום 4.4.2019, ביוזמת המשיב 2 (להלן: הבנק), על יסוד חוב פסוק אשר עמד במועד משלוח התראת פשיטת רגל על סך של 158,737 ₪ (ת"א (שלום ת"א) 3977-10-13 בנק מזרחי טפחות סניף כיכר המדינה 20410 נ' יהודה (25.8.2016)). ביום 6.10.2019 ניתן צו לכינוס נכסי המבקשת, וחודשים ספורים לאחר מכן, ביום 31.5.2020, הכריז בית המשפט המחוזי על המבקשת כפושטת רגל ועל מינוי המשיבה 1 כנאמנת. ביום 29.12.2022 הגישה המבקשת בקשה ל"ביטול צו כינוס והחזר כספים", בה עתרה להורות על ביטול הליכי פשיטת הרגל ועל השבת הכספים שנגבו ממנה במסגרת הליך ההוצל"פ והליך פשיטת הרגל. בבסיס בקשתה עמדו כפירתה של המבקשת בחובה לבנק, לרבות טענות למרמה ומעילה שהעלתה כלפי הבנק.

3.בהחלטתו מיום 6.2.2023, מושא הבקשה, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לביטול הליכי פשיטת הרגל. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי המבקשת ממחזרת פעם אחר פעם את טענותיה נגד החוב הנטען, חרף העובדה שטענות אלה נדחו על-ידי שלוש ערכאות, ואף שחובה לבנק הוא חוב פסוק וחלוט. בית המשפט המחוזי הוסיף והעיר כי התנהלותה של המבקשת עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט, וכי "מדובר כאן בסרבנות אידיאולוגית של החייבת, שמשוכנעת לחלוטין כי הצדק עימה, אינה משלימה עם פסקי הדין שניתנו לחובתה ואין בכוונתה לפרוע את חובה לבנק אלא תחת חרב הליך פשיטת הרגל".

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

4.בבקשתה, טוענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי שגה בהחלטתו לדחות את הבקשה, מבלי שנתן דעתו לטענות המבקשת לגופן. בתוך כך, חוזרת המבקשת על נימוקי הבקשה, וטוענת, בין היתר, כי צו הכינוס נכפה עליה למרות כפירתה בגובה החוב "שלא נבחן באופן אמפירי". כן שבה המבקשת ומעלה טענותיה כנגד פסק הדין שניתן בעניינה בבית משפט השלום, ונגד המותב שישב בדין. המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי טענותיה נבחנו על-ידי שלוש ערכאות, כאשר לדבריה כלל לא קוים "דיון אמפירי או ראייתי" בטענותיה על-ידי ערכאות הערעור, וכתוצאה מכך נכפו עליה הליכי כינוס. על יסוד טענות אלה, עותרת המבקשת לביטול הליך פשיטת הרגל ולהשבת הכספים ששילמה בגדרו.

5.לאחר עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי, בתיק בית המשפט ובבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

6.במוקד הבקשה שלפניי, כמו גם הבקשה שהונחה לפני בית המשפט המחוזי, עומדות טענות המבקשת הכופרות בחובה לבנק. המבקשת פורשת קשת רחבה של טענות נגד פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו בו נקבע גובה החוב, וטוענת כי החוב בגינו נפתח הליך הפש"ר "מעולם לא נחקר ע"י אף אחת מהערכאות". ואולם, כפי שציין בית המשפט המחוזי, טענות המבקשת לעניין גובה חובה לבנק נדונו בשלוש ערכאות: בפסק דינו של בית משפט השלום; בערעור שהגישה המבקשת על פסק הדין לבית המשפט המחוזי (ע"א 36313-10-16 יהודה נ' בנק מזרחי טפחות תל אביב סניף כיכר המדינה 20410 (1.11.2017)); ולבסוף בבקשת רשות ערעור שהגישה לבית משפט זה (רע"א 9537/17 יהודה נ' בנק מזרחי – סניף כיכר המדינה (20.2.2018)). בפסק הדין שניתן בהליך האחרון אף צוין כי "הכרעות המותבים דלמטה מנומקות ומבוססות, ואינן מעלות כל חשש ליצירת עיוות דין כלפי המבקשת". מדובר, אפוא, בחוב פסוק וחלוט ואין מקום להידרש לטענותיה של המבקשת בעניינו. יתר על כן, עיון בתיק בית המשפט המחוזי מעלה כי המבקשת העלתה את טענותיה הכופרות בחוב כבר בדיונים קודמים שהתקיימו בהליך הפש"ר וטענותיה נדחו מאותם הטעמים (וראו, למשל: החלטות בית המשפט המחוזי מיום 6.10.2019 ומיום 31.5.2020). המבקשת לא השיגה על החלטות אלה וגם מטעם זה אין מקום להידרש להשגותיה בגדרו של ההליך שלפניי.

7.אשר על כן – הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

משלא נתבקשה תשובה, לא ייעשה צו להוצאות.