רע"א 2233/10 אדיב טנוס נ. עיסא עודה

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטים ה' ח'טיב , ז' הווארי , ו- ב' ארבל ), שבו נתקבל חלקית ערעור המבקשים על פסק-דינו של בית משפט השלום בטבריה (כב' השופט י' אברהם) .

1.

בעקבות הליכי הסדר שנערכו בשנת 1946, נרשמה חלקת מקרקעין בכפר מע'אר (להלן: החלקה ) בבעלותם המשותפת של מספר אנשים, אשר הם או חליפיהם הם הצדדים לבקשה זאת. בשנת 2002, הגישו המשיבים 1 ו-2 (להלן: המשיבים ) תביעה לפירוק שיתוף בחלקה לבית משפט השלום בטבריה. בין היתר, נטען בתביעה כי המבקשים, אשר רשומים כבעליה של מחצית מהחלקה, מחזיקים בפועל בשטח עודף של כ-4.5 דונמים, מעבר לשטח שבבעלותם. המבקשים התנגדו לתביעה. טענתם הראשונה הייתה כי להליך לא צורפו כלל היורשים החוקיים של בעלי הדין שהלכו לעולמם (שעיזבונותיהם הם המשיבים הפורמאליים 3 ו-4 לבקשה זאת). משכך אין מקום לדון בתביעה משלא הוצגה עמדתם. לגופם של דברים, נטען כי לאורך שנים שררה הסכמה שבעל-פה בין הבעלים הרשומים ביחס לחלוקת הבעלות בחלקה, באופן שאינו תואם במדויק את הרישום בלשכת רישום המקרקעין. זאת, נוכח ההבדלים בטיב חלקי החלקה האמורים ובשוויים. בית משפט השלום הורה כי על המשיבים לצרף את כלל היורשים החוקיים של הבעלים הרשומים לתביעה. לאחר פרק זמן מסוים פעלו המשיבים בהתאם להחלטה זו. בעניינו של אחד המשיבים הפורמאליים הוגשו הצהרות היורשים, שלפיהן הם היורשים היחידים של הבעלים הרשומים או של חליפיהם, וזאת בהיעדר צו ירושה או צו קיום צוואה. בית משפט השלום הסתפק בכך, ודן בתביעה לגופה. לאחר שבחן את הראיות בתיק, קיבל בית המשפט את טענת המשיבים כי יש לחלק את החלקה לפי רישום הבעלות בלשכת רישום המקרקעין. בין היתר, הועדפה גרסתו של העד מטעם המשיבים על פני תצהיר שהוגש מטעם המבקשים. בית המשפט הורה על פירוק השיתוף במקרקעין בהתאם לתשריט מש/4(א). בנוסף, נקבע כי על המבקשים לשלם תשלומי איזון למשיבים בהתאם לחוות הדעת שהוגשה על-ידי מומחה מטעם בית המשפט.

2.

על פסק-דין זה ערערו המבקשים לבית המשפט המחוזי. ראשית, נטען כי הפגם באי-צירוף כל היורשים החוקיים של הבעלים הרשומים של החלקה לא תוקן, מכיוון שלא צורפו צווי ירושה או צווי קיום צוואה של כל הבעלים הרשומים וחליפיהם, ומשכך לא ניתן לדעת האם הצדדים להליך הינם כלל

בעלי הזכויות בחלקה האמורה . עוד נטען כי האפוטרופוס של אחת היורשות (להלן: החסויה ) לא היה מוסמך להסכים בשמה לבקשת פירוק השותפות, וזאת משום שבהחלטת בית הדין השרעי בעניין האפוטרופסות נאסר עליו למכור או לשעבד כל נכס מנכסיה. לגופו של עניין, השיגו המבקשים על ממצאיו הראייתיים והעובדתיים של בית משפט השלום שהובילו אותו להעדיף את גרסת המשיבים כי יש לחלק את החלקה לפי הרישום בלשכת רישום המקרקעין, על-פני הגרסה שהציגו הם. עוד הלינו המבקשים על החיוב בתשלומי איזון שהושת עליהם.

3.

בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בכל הקשור לחיוב בתשלומי האיזון וביטל את קביעותיה של הערכאה הראשונה בהקשר זה, אך דחה את יתר הטענות שהועלו בערעור. לעניין הטענה בדבר אי צירוף המסמכים שמוכיחים כי כלל היורשים של בעלי הזכויות במקרקעין צורפו לתביעה, נקבע כי אין חובה על התובע להמציא צווי ירושה או צווי קיום צוואה לשם עמידה בחובת צירוף כל היורשים לעיזבון כצדדים לתביעה, ולכן הסתפקותו של בית המשפט קמא בתצהיריהם של היורשים הייתה כדין. לעניין קבלת הסכמתה של החסויה, נקבע כי אפוטרופסה אכן היה מוסמך להסכים בשמה לבקשת פירוק השותפות. כאמור, בית המשפט המחוזי הותיר את הכרעת בית משפט השלום בעניין פירוק השיתוף על כנה.

4.

מכאן הבקשה שלפניי שבגדרה חוזרים המבקשים על השגותיהם במישור העובדתי ומעלים שתי שאלות מרכזיות, שלטענתם חורגות מעניינם הפרטני של הצדדים ולכן מצדיקות מתן רשות ערעור. השאלה ראשונה מצויה במישור הדיוני, והיא האם ניתן להסתפק ב"הצהרות" לעניין צירופם של כלל יורשים לתביעה נגד עיזבון, או שמא נדרש התובע להמציא לבית המשפט צו ירושה או צו קיום צוואה לשם כך. השאלה השנייה שמעלים המבקשים הינה האם יש לקבל הסכם פירוק שיתוף אשר נכרת לכאורה בין השותפים בעל-פה, ושלפיו נהגו השותפים במהלך שנים רבות – גם אם הדבר עומד בסתירה לרישום בלשכת רישום המקרקעין.

5.

ההכרעה במחלוקת נושא ההליך – לרבות השאלה בדבר קיומו של הסכם בעל-פה ותוכנו – מבוססת על ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. כידוע, ערכאת הערעור איננה נוטה להתערב בממצאים מעין אלה, והדברים אמורים ביתר שאת, מקום שבו מדובר בערעור בגלגול שני (ראו למשל: רע"א 1964/10 ישראל נ' פאינאן (לא פורסם, 16.5.10)). לעניין צירוף כלל היורשים, בית המשפט המחוזי בחן את החלטתו של בית משפט השלום, והחליט כי היא סבירה ומבוססת. מדובר בהחלטה במישור הדיוני, שמתייחסת לנסיבותיו הספציפיות של המקרה, ומבלי שאני נדרש לגופה, לא מצאתי כי – על פי אמות המידה המקובלות בהקשר זה - יש עילה לדון בה בגלגול שלישי.

אשר על כן הבקשה למתן רשות ערעור נדחית בזה. משלא נתבקשה תגובה, אין אני עושה צו להוצאות.