רע"א 2276/18 קבוצת קיי קפיטל בע"מ חברה פרטית נ. מייקל מנצור

1.

המבקשת הגישה תביעה נגד המשיבה 2 – חברה להשקעה במתחמי מגורים בארה"ב – בגין הפרת חוזה שבגדרו התחייבה הראשונה לאתר משקיעים עבור האחרונה תמורת תשלום (להלן: החוזה ) . בכתב התביעה נטען כי המבקשת תיווכה ביצירת קשר עסקי בין המשיבה 2 לבין משקיעה בהתאם לחוזה ושכרה לא שולם לה. המשיב 1 צורף לתביעה כנתבע נוכח טענת המבקשת שלפיה הוא נושא באחריות להפרת החוזה כמנהלה של המשיבה 2.

2.

ביום 21.5.2017 קיבל בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט העמית מ' סובל ) בקשה למתן היתר המצאה למשיב 1 מחוץ לתחום השיפוט במעמד צד אחד. בקשה שהגיש המשיב 1 לביטול ההיתר נדחתה ביום 4.12.2017 לאחר שנקבע כי המשיב 1 הוא צד לחוזה. זאת נוכח הוראת סעיף 5 לחוזה המגדיר את המונח

"White Oak"

– ה יא המשיבה 2 – כמתייחס, בין היתר, גם לנושאי המשרה במשיבה 2 ולבעלי המניות בה (להלן: סעיף 5 לחוזה ). משלא הייתה מחלוקת כי המשיב 1 הוא בעל מניות במשיבה 2 בא בית משפט השלום לכלל מסקנה כי קמה למבקשת "תביעה ראויה לטיעון" כלפי המשיב 1. כן נקבע כי מתקיימת בענייננו עילת המצאה בהתאם לשלוש חלופות המנויות בתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ): 500(4)(ג), 500(5), ו-500 (7). לבסוף קבע בית משפט השלום כי בנתון לתניית

השיפוט בסעיף 14 לחוזה הרי שישראל היא הפורום הנאות לדיון בתביעה.

3.

בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' כהן ) החליט לדון בבקשת רשות לערער שהגיש המשיב 1 כאילו ניתנה הרשות וקיבל את הערעור. בפסק הדין נקבע, בין היתר, כי לא ניתן לקבוע בשלב זה – טרם שמיעת ראיות בהליך העיקרי – כי סעיף 5 לחוזה משמיע התחייבות אישית של המשיב 1 כלפי המבקשת, שכן אין להסיק זאת ממכלול הוראות החוזה ונסיבות כריתתו. לעניין זה צוין כי בעלי המניות ונושאי המשרה בחברה לא חתמו על החוזה באופן אישי; כי לשון החוזה מופנית למישור היחסים בין החברות; וכי לא נדרשה מנושאי המשרה במשיבה 2 התחייבות אישית כלשהי במסגרת כריתת החוזה. עוד נקבע כי בכתב התביעה לא הופנו טענות בדבר חוסר תום לב במשא ומתן או עשיית עושר ולא במשפט נגד המשיב 1 באופן אישי. לכן, נפסק כי לא ניתן לקבוע בשלב זה, כי למבקשת "תביעה ראויה לטיעון" ביחס למשיב 1. בשים לב לקביעה האמורה ולביסוס התביעה על טענה להפרת החוזה, שלל בית המשפט את קיומה של עילת המצאה נגד המשיב 1 בהתאם לשלוש חלופות תקנה 500 לתקנות שנידונו בבית משפט השלום.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקשת טוענת כי על פי התשתית העובדתית שעמדה לפני בית המשפט המחוזי היה עליו לקבוע שהתקיימו התנאים למתן היתר המצאה למשיב 1 מחוץ לתחום השיפוט ולדחות את בקשת המשיב 1 לביטול ההיתר. עוד נטען כי בית משפט קמא שגה בקבעו כי ההליך העיקרי יאפשר לדון בשאלת חבותו האישית של המשיב 1 לפי החוזה, מכיוון שללא מתן היתר ההמצאה לא ניתן יהיה לקיים דיון בשאלה זו.

5.

דין הבקשה להידחות באשר אין היא עומדת באמת המידה למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי". רשות כאמור תינתן מקום שהבקשה מעוררת שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת או במקרים שבהם נגרם עיוות דין חמור ( רע"א 2575/16 Carotrans International Inc נ' נסים

פרזנטי , פסקה 10 (12.9.2017) ; ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). המבקשת שבה וחוזרת על טענותיה באשר לפרשנות הראויה שיש ליתן לסעיף 5 לחוזה. טענות אלו הן " ערעוריות " במהותן, ומכוונות לקביעת בית המשפט שלפיה לא ניתן לקבוע כי המשיב 1 הוא צד לחוזה; וכי קיימת כלפיו "תביעה ראויה לטיעון". קביעה זו נטועה בנסיבות המקרה הפרטני וליישום הדין בגדרו ומשכך אינה מגלה עילה למתן רשות כאמור ( רע"א 2463/15 אלקיס נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ , פסקה 5 (26.5.2015) ). נזכיר כי החלטה בדבר ביטול היתר המצאה היא החלטת ביניים ולפיכך במקרה של שינוי נסיבות המבקשת אינה מנועה מלעתור בשנית למתן היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט (ע"א 9967/05 בנית מסחר והשקעות בע"מ נ' Tiemne

Raccorderie

s.r.l , פסקה 3

(8.5.2007) ; ע"א 430/85 סהר חברה לבטוח בע"מ נ' City Merchants Limited , פ"ד מא (1) 561 , 562 (1987)). מטעם זה אף לא ראיתי כי יש בדחיית הבקשה כדי לגרום עיוות דין.

הבקשה נדחית אפוא. אין צו להוצאות.