רע"א 231/99 נפתלי שלתיאל נ. מדינת ישראל

1.העותר הורשע בבית המשפט לתעבורה בפתח תקוה בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת, בניגוד לתקנה 54(א)(1) לתקנות התעבורה, התשכ"א1961-. מהירות הנסיעה נמדדה באמצעות מד מהירות ליזר מסוג L.T.I 20-20 Marksman (להלן: "המכשיר"). ראוי לציין, כי בישיבה האחרונה של הדיון בבית המשפט לתעבורה ביקש העותר דחיה, כדי לאפשר לסנגוריה להכין חוות-דעת מומחה בנוגע לאמינות המכשיר. ואולם, השופט ראה בבקשת הדחיה תרגיל השהייה שלא לצורך, מכיוון שבקשות דחיה הפכו, לטענתו, לשיטת עבודה של הסנגוריה, ומשכך דחה את הבקשה.

2.בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של העותר על פסק הדין, בין השאר בהסתמך על ע"פ (ת"א) 747/96 רחמני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם), שם קבע בית המשפט המחוזי כי קיימת חזקה עובדתית, לפיה המכשיר הוא מכשיר אשר ניתן למדוד באמצעותו - באופן אמין ומדויק - את מהירותו של רכב נוסע, ואשר תוצאות מדידותיו הן תוצאות קבילות, והרוצה להוכיח אחרת - עליו הראיה.

3.גם בקשת העותר לערער בפני בית משפט זה על פסק הדין של בית המשפט המחוזי נדחתה. בית המשפט קבע, כי מקובלים עליו הדברים האמורים בפסק דינו של בית המשפט המחוזי לענין הסתמכותו על פרשת רחמני האמורה, והדברים האמורים בפסקי דין נוספים של בית המשפט המחוזי, לפיהם -

"אמינותו של המכשיר היא כיום, לאחר שימוש רב לאורך זמן, ולאור הפסיקה, בגדר חזקה שבעובדה, הניתנת אמנם לסתירה, אולם החובה לסתור מוטלת על הנאשם."

ועוד קבע בית המשפט -

"במקרה שלפנינו, כאמור, הנאשם עצמו לא העיד ובא-כוח הנאשם לא הביא כל ראיה לסתור את אמינות המכשיר. לפיכך לא ראינו במקרה זה שאלה שראוי לתת עליה רשות ערעור."

4.העותר מבקש לקיים דיון נוסף בהחלטה זו. עיקר טענותיו של העותר הנן, כי פסק דינו של בית משפט זה מהווה חידוש, בכך שהוא קובע לראשונה חזקה עובדתית בדבר אמינותו של המכשיר, וזאת ללא דיון עניני ובדרך של דחית רשות ערעור, וכן כי המכשיר אינו אמין דיו כדי לקבוע חזקה זו.

5.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שלפני הגעתי לכלל מסקנה, כי דין העתירה להדחות. ראשית, מדובר בעתירה לדיון נוסף בפסק דין, בו נדחתה בקשה למתן רשות ערעור. בענין זה כבר אמרתי -

"אף שניסחו את פנייתם כעתירה לדיון נוסף, מערערים העותרים, למעשה, על שיקול דעתו של בית המשפט העליון, שקבע, כי בקשתם אינה ראוייה לערעור שני. לא שינוי של הלכת חניון חיפה יש כאן, אלא החלה שלה. החלה זו, אפילו אינה מקובלת על העותרים, אינה יוצרת עילה לקיום דיון נוסף. ודאי שאין ניתן לערער עליה - משתמו ההליכים שהקנה הדין לעותרים."

(ראו דנ"א 3852/98 גורן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם)). הדברים יפים גם לענין זה. שנית, גם לגוף הענין ספק אם יש בקביעה, לפיה לא קיימת בענין שאלה הראויה לערעור שני, כדי לקבוע הלכה חדשה, כטענת העותר. ואולם, אף אם יש בפסק הדין משום הלכה חדשה, ומבלי להביע דעה בענין זה, אין בכך די לשם קיומו של דיון נוסף. חידוש הלכה אינו תנאי מספיק לקיום דיון נוסף, לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. בענין זה כבר נאמר כי אין בעצם חדשנותו של פסק דין בכדי להוות עילה לקיום דיון נוסף בפני בית משפט זה (ראו דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 5; דנ"א 3217/97 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון נ' זלסקי ואח' (לא פורסם)). בית משפט זה ישב על המדוכה בהרכב של שלושה שופטים, וקבע כי אין בענין זה שאלה שראוי לתת עליה רשות ערעור. בנסיבות האמורות, לא מצאתי הצדקה לקיים דיון נוסף על פסק הדין בפני הרכב מורחב של בית משפט זה.

6.לסיום יצויין, כי העותר הגיש בקשה להגיב לתגובת המשיבה וכן הודעה משלימה לבקשת הרשות להגיב. דינה של בקשה זו להדחות. ספק אם הדבר אפשרי על פי סדרי הדין בדיון הנוסף, ללא רשות בית המשפט (ראו תקנה 10(ג) לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד1984-), ואולם גם לגוף הענין אין באמור בבקשה ובהודעה די כדי להענות לבקשה, וגם אין באמור בהן דבר שישנה ממסקנתי דלעיל. מטעמים אלה, דין העתירה לדיון נוסף להדחות.

העתירה נדחית.