רע"א 2355/02 פריידברג נתן נ. ליאוניד מרצ'וק

1.החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות. סדרה של כשלים דיוניים גרמה לכך שתביעה כספית, אשר הוגשה לבית משפט השלום, התגלגלה עד לבית המשפט העליון. הפגמים הדיוניים הרבים שנתגלו במקרה זה, הם שמצדיקים מתן רשות ערעור בגלגולו השלישי של ההליך. לא נתאר את כל השתלשלות העניינים בשל קוצר היריעה ונסתפק בעיקר.

2.המבקש הגיש בשנת 1998 תביעה בסדר דין מקוצר, בסכום של 48,000 ש"ח, לבית משפט השלום בחיפה. המשיב ביקש מחיקתה של הכותרת "בסדר דין מקוצר", ולחילופין כי תינתן לו רשות להתגונן. בהחלטה מיום 11.5.00 דחתה הרשמת את הבקשה למחיקת כותרת, ואילו לעניין הרשות להתגונן החליטה, כי היא תינתן למשיב בתנאי שיפקיד בקופת בית המשפט תוך 45 יום סך של 30,000 ש"ח. ביום 2.7.00 הגיש המשיב בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על ההחלטה מיום 11.5.00. בקשתו נדחתה ביום הגשתה. ביום 10.7.00 ניתן על ידי הרשמת פסק דין בהתאם לתביעה, לאחר שהתברר שהמשיב לא הפקיד את הסכום שנדרש להפקידו, כאמור בהחלטה מיום 11.5.00. פסק הדין הומצא למשיב ביום 4.9.00. ביום 3.8.00 הגיש המשיב ערעור לבית משפט השלום על החלטתה של הרשמת מיום 2.7.00. בהמשך ניתנו עוד החלטות רבות, אשר נזכיר רק את חלקן.

ביום 19.10.00 הגיש המשיב בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין מיום 10.7.00, בלא שהגיש ערעור. ביום 23.1.01 דחה בית משפט השלום את הערעור שהוגש על ההחלטה מיום 2.7.00. ביום 22.2.01 הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי ערעור בו הוא השיג על פסקי הדין שניתנו בימים 10.7.00 ו23.1.01-, וכן על החלטות מסוימות, שתיים מהן שניתנו לפני פסק הדין מיום 10.7.00, ואף לגבי החלטה שניתנה לאחר מכן. ביום 20.6.01 דחה הרשם של בית המשפט המחוזי את בקשתו של המשיב מיום 19.10.00 להארכת המועד.

3.בית המשפט המחוזי בחיפה דן בערעור והחליט לקבלו ביום 11.2.02, תוך שקבע כי אין התביעה ראויה להידון בסדר דין מקוצר. בית המשפט המחוזי לא דן כלל בשאלות הדיוניות המקדמיות, בהן היה צורך לדון טרם שניגש לבחון את ההחלטות לגופן.

4.משניתן פסק הדין על ידי הרשמת ביום 10.7.00, נבלעו בו ההחלטות שניתנו קודם לכן, לרבות ההחלטה שקבעה כי התביעה מקיימת את התנאים לגבי הליך בסדר דין מקוצר, וכי יש להתנות את מתן הרשות להתגונן בהפקדה כספית. לפיכך, הדרך לתקיפתן של אותן החלטות הייתה במסגרת ערעור על פסק הדין (ע"א 476/90 מיטב הנדסה בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(4) 411). על כן, דינו של הערעור, שהוגש לבית משפט השלום על אותן החלטות שקדמו לפסק הדין, היה להימחק על הסף. נעיר עוד, כי הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי היה מכוון כנגד פסק הדין שניתן בבית משפט השלום, בערעור על החלטת הרשמת. לא ניתן היה כלל לערער על פסק דינו של בית משפט השלום בערעור בלא נטילת רשות: סעיף 96(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-.

5.בית המשפט המחוזי דן בערעור לגופו. הוא לא התייחס כלל לאיחור במועד הגשתו של הערעור, ואף לא הזכיר שהרשם בבית המשפט המחוזי דחה את הבקשה להארכת מועד להגשתו של הערעור. כפי שצוין, פסק דינו של בית משפט השלום בתביעה הכספית ניתן ביום 10.7.00. הוא הומצא למשיב ביום 4.9.00. על המשיב היה להגיש את ערעורו תוך 45 יום. בפועל הוגש הערעור אך ביום 22.2.01. אכן, המשיב ביקש ארכה להארכת מועד ביום 19.10.01, אף שכנראה לא נזקק לארכה אילו היה מגיש את ערעורו אותו יום. מכל מקום, הערעור הוגש באיחור ואף הבקשה להארכת מועד שהוגשה לרשם נדחתה. בנסיבות אלה לא היה מקום שבית המשפט המחוזי יידרש לטענות לגופן.

6.הערעור מתקבל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוטל, וכתוצאה מכך עומד על כנו פסק דינו של בית משפט השלום מיום 10.7.00. המשיב יישא בשכר טרחת עורך דין בסכום של 20,000 ש"ח.