רע"א 2435/17 זמירה מולד נ. זמיר פנירי

מר יצחק מולד ז"ל (להלן: המנוח ) היה חבר בבורסת היהלומים הישראלית בע"מ (להלן: הבורסה ליהלומים ), עד למועד פטירתו, ביום 12.9.2014.

גיסו של המנוח, מר זמיר פנירי (להלן: מר פנירי ), היה גם כן חבר בבורסת היהלומים, והוא ניהל עם המנוח קשרים עסקיים עד לפטירתו.

ביום 13.2.2017, הגיש מר פנירי תביעת בוררות למוסד הבוררות של הבורסה ליהלומים, נגד שלוש מבנותיו של המנוח (יורשותיו). בהמשך צורפה לתביעה גם אלמנתו של המנוח (מנהלת עזבונו). מר פנירי טען, כי המנוח חייב לו כספים, שמקורם בעסקאות מסחר שביצעו בעבר בתחום היהלומים.

המבקשות, בנותיו של המנוח, עזבונו ומנהלת עזבונו, הגישו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו המרצת פתיחה נגד המשיבים בבקשה למתן צו מניעה קבוע, אשר ימנע ממוסד הבוררות של הבורסה ליהלומים לדון בתביעה, בשל היעדר סמכות. לצד זאת, ביקשו המבקשות מבית המשפט גם צו מניעה זמני עד להכרעה סופית.

כבר כאן ייאמר, כי המחלוקת בין הצדדים היא פשוטה בעיקרה: המבקשות גורסות כי סמכותו של המוסד לבוררות של הבורסה ליהלומים יפה אך ורק כלפי חברי הבורסה בחייהם, אך לא כלפי חליפיהם במותם, שעה שהחברוּת בבורסה אינה מועברת בירושה. מנגד, מר פנירי גורס, כי די בכך שהמנוח היה חבר הבורסה ליהלומים, ועילת התביעה נגדו נולדה כתוצאה מעסקאות שביצע במהלך חייו וכשחברותו הייתה בתוקף, כדי להחיל על חליפיו את כללי הבוררות החלים על חברי הבורסה ליהלומים.

ביום 12.3.2017 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בבקשה למתן צו מניעה זמני, בגדרה התקבלה עמדתם של מר פנירי ושל הבורסה ליהלומים. במישור סיכויי ההליך, נקבע, כי על פניו המבקשות לא הוכיחו כי סיכוייהן לזכות בצו מניעה קבוע הם גבוהים. הוטעם, כי לכאורה, פטירתו של חבר הבורסה ליהלומים, בהינתן סכסוך שהיה נתון בסמכות המוסד לבוררות בחייו, אינה מפקיעה את סמכות המוסד לדון בסכסוך מול חליפיו. מסקנה זו בוססה על סעיף 4 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ), הקובע כי ניתן להחיל הסכם בוררות גם על חליפיהם של הצדדים. בית המשפט דחה את טענת המבקשות לפיה תקנון הבורסה מלמד לכאורה אחרת. בנוסף, נדחתה טענת המבקשות כי

חיובן להתדיין לפני מוסד הבוררות של הבורסה ליהלומים עלול לקפח אותן, בשים לב לכך שההתדיינות בו היא ללא ייצוג משפטי. לבסוף קבע בית המשפט, כי אין מקום להיעתר לבקשה למתן הסעד הזמני גם מנקודת המבט של "מאזן הנוחות", שכן אף אם יימצא בסופו של דבר שיש מקום למתן צו מניעה קבוע, הנזק היחיד שייגרם מכך למבקשות הוא בזבוז זמן מסוים בהליך הבוררות.

על רקע זה הגישו המבקשות את בקשת רשות הערעור שלפנַי, במסגרתה הן שבות על עיקר טענותיהן. מר פנירי והבורסה ליהלומים מתנגדים לבקשה.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתגובות לה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. עסקינן בבקשת רשות ערעור על החלטת ביניים של בית המשפט המחוזי בבקשה למתן צו מניעה זמני הקשור במהותו לענייני בוררות. כידוע, בית משפט זה אינו נוהג להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית בכל הנוגע למתן סעדים זמניים אלא במקרים חריגים, והדברים יפים הן כאשר מדובר בהליכים אזרחיים רגילים, והן כאשר מדובר בהליכי בוררות (ראו: רע"א 4579/16 יחיאל נ' חנניה (9.6.2016); רע"א 5357/15 שללם נ' ואזנה , פסקה 5 (9.8.2015), והאסמכתאות המפורטות שם). המקרה דנן אינו מצדיק התערבות מצד בית משפט זה בהחלטת בית המשפט המחוזי. כללם של דברים, קביעותיו של בית המשפט המחוזי מקובלות עלַי. בזהירות המתבקשת, ובלי לטעת מסמרות לגבי תוצאת ההליך המתנהל בבית המשפט המחוזי, מסכים אני לקביעה כי לכאורה, פטירתו של חבר הבורסה ליהלומים, בהינתן סכסוך שהיה נתון בסמכות המוסד לבוררות של הבורסה ליהלומים בחייו, אינה מפקיעה את סמכות המוסד לדון בסכסוך מול חליפיו.

קביעה זו נראית הגיונית לא רק בשים לב להוראות הדין, אלא גם לנוכח מטרת כינונו של מוסד הבוררות של הבורסה ליהלומים, שהינה לרכז את ההתדיינות בסכסוכים בענף זה תחת כנפי הבורסה ליהלומים, על רקע ההבנה שמדובר בענף אשר המסחר וכללי ההתנהגות המאפיינים אותו הם יחודיים. כן מסכים אני לקביעה כי מאזן הנוחות אינו מטה את הכף לטובת המבקשות בנסיבות המקרה. בנתון לאמור, איני סבור כי יש עילה למתן רשות ערעור.

אשר לקושי שהביעו המבקשות להתדיין לפני המוסד לבוררות של הבורסה ליהלומים בהיעדר ייצוג משפטי, ובשים לב לכך שהן עצמן (להבדיל מהמנוח) אינן מכירות את כללי ההתדיינות הייחודים במוסד זה, אטעים כי יש ממש בטענה זו, אף אם אין בה כדי להפקיע את סמכות המוסד לבוררות מעיקרא. לפיכך, ולנוכח הפסיקה המכירה בחשיבות הזכות לייצוג, אף אם בהקשרים אחרים, דומני כי ראוי שהבורסה ליהלומים תיתן דעתה לדבר, ותשקול בנפש חפצה

מתן אפשרות למבקשות להסתייע בייצוג על-ידי אדם שיבחרו, לאו דווקא עורך-דין, המכיר את כללי הבורסה ליהלומים, ואשר יוכל לסייע להן להציג את טענותיהן באופן הולם (ראו והשוו לחוות דעתי בע"א 8077/08 אוניברסיטת חיפה נ' בן הרוש (30.12.2012)).

לבסוף אעיר, כי לא מצאתי מקום לקבל את הבקשה שהוגשה מטעם המבקשות להשמטת טענות מכתבי בי-הדין של המשיבים.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא. ממילא נדחית גם הבקשה למתן הסעד הזמני בערעור.

המבקשות תישאנה בהוצאות לטובת המשיבים, בסך 3,500 ₪ לכל אחד.