רע"א 2439/20 ליאורה לבנשטיין נ. בן ציון ציטרין

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 12.3.2020 בת"א 42391-03-19 (השופט ג' גונטובניק ), שבגדרה נדחתה בקשת סילוק על-הסף, שהגישה לבנשטיין על תביעתו של ציטרין.

2.

ציטרין ולבנשטיין התקשרו ביניהם בהסכם, במהלך שנת 2012, לצורך הקמת מיזם משותף לשירותי יחסי ציבור וייעוץ תקשורתי. במהלך שנת 2013, נתגלעו חיכוכים בין הצדדים, יחסיהם עלו על שרטון, ולבסוף התפרקה השותפות. לטענת ציטרין, זמן קצר לפני שנפגש עם לבנשטיין, במטרה לסיים באופן רשמי את ההתקשרות עמה, נכנסה לבנשטיין לחדרו שבמשרדי השותפות, בלא רשותו, חיפשה בכליו ובמסמכיו, ונטלה עמה מסמכים שונים השייכים לו, מסחריים ואישיים, שהיקפם אינו ידוע לו במדויק. עוד טען ציטרין, כי בתקופת עבודתם המשותפת חלק עם לבנשטיין ידע מקצועי רב אשר נאסף, נצבר ונאגר על-ידו במשך שנים, והיווה בסיס לספר שאותו התעתד לכתוב בעניין התוויית שיטות שיווק לעורכי-דין בעידן המדיה הדיגיטלית.

3.

לימים – כך נטען – נודע לציטרין כי בשלהי שנת 2017 פרסמה לבנשטיין ספר שכותרתו " שיווק משרדי עורכי דין בעידן הדיגיטלי ". ציטרין, הסבור כי הספר נסמך על המסמכים שניטלו ממנו ועל הידע המקצועי שחלק עם לבנשטיין, הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי, היא מושא ההליך העיקרי. בתביעתו טען, כי פרסום הספר הריהו גזל סוד מסחרי ועשיית עושר ולא במשפט (ציטרין חזר בו מטענה להפרת זכויות יוצרים), וביקש להורות על מתן סעדים שונים. לבנשטיין מצדה, הגישה לבית המשפט בקשה לסילוק התביעה על הסף, בטענה לקיומו של מעשה בי-דין המונע מציטרין להעלות את הטענות המבססות את התביעה. מעשה בי-דין נוצר, לטענתה, בשל הליכים משפטיים קודמים שהתנהלו והוכרעו בעניין הסכסוך ביניהם בבית משפט השלום. לטענת לבנשטיין, צריך היה ציטרין להעלות את טענותיו באותם הליכים, אשר נסמכו על אותה מסכת עובדתית. בפרט כך, כשהטענה לנטילת המסמכים הועלתה בהם במפורש, ואף נאמר כי הדבר עולה כדי 'גזל סוד מסחרי'. משנמנע מכך, מושתק ציטרין מלהעלות את טענותיו כעת, ויש לסלק את תביעתו על הסף.

4.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ברובה, וקבע כי בנסיבות העניין אין הצדקה לסלק את התביעה על הסף. בית המשפט בחן את ההליכים הקודמים ואת העובדות שעמדו ביסודם, והגיע למסקנה, שככלל, לא נוצר בעקבותיהם מעשה בי-דין המשליך על העניין דנן, ומונע מציטרין להעלות את טענותיו בהליך זה. נקבע, כי התשתית העובדתית שעמדה בבסיס ההליכים הקודמים שונה מזו שהונחה עתה. בית המשפט ציין, כי " אומנם הוזכר בכתב התביעה הקודם גזל סוד מסחרי, אך הכוונה הייתה לגניבת המסמכים, ולא להעתקת החומרים לתוך ספרה של הנתבעת ופרסום ספרה, שאירעו רק בשלב מאוחר יותר ". עוד נקבע, כי " אכן, התביעה הנוכחית מתייחסת גם להתפרצות למשרד ולחיטוט וגניבת מסמכים, אולם עיקרה הוא במה שאירע לאחר מכן לשיטת התובעים: העתקת מסמכים ורעיונות נוספים שלמדה הנתבעת מהתובע במהלך השותפות העסקית ביניהם, ופרסום הדברים בספר שנמכר והופץ [...] הנה כי כן הרכיב העיקרי בתביעה הנוכחית הוא שונה, ואינו נובע מההתפרצות למשרד ומחיטוט וגניבת המסמכים כשלעצמם. במרכיב ההעתקה והפרסום טמונה הפגיעה המשמעותית שהתובע טוען לה, הן מבחינת גובה הנזק הכלכלי של הפגיעה, והן מבחינת הפגיעה בפרנסתו העתידית. מדובר בעילת תביעה חדשה, שלא נטענה כלל בתביעה הקודמת, ולפיכך השתק העילה לא חל עליה. העילה [ה]חדשה לא יכלה להופיע בכתב התביעה הקודם, מאחר שהספר של הנתבעת פורסם רק לאחר תום פרשת ההוכחות, אחרי הגשת הסיכומים, כ-9 חודשים לפני פרסום פסק הדין על ידי בית משפט השלום ". בית המשפט המחוזי הוסיף, כי " העילה החדשה מבוססת לא רק על הגניבה הנטענת של המסמכים, אלא גם על הרעיונות ששמעה הנתבעת מהתובע, לטענתו, בעל פה במסגרת עבודתם המשותפת אגב פעילותה של השותפות העסקית ביניהם [...] זהו שיקול נוסף המבסס את המסקנה כי התובענה שלפני מבוססת על העתקת הרעיונות ופרסומם ".

לצד זאת, ביחס לרכיב ספציפי בתביעה, הנגזר במישרין ממעשה נטילת המסמכים וההֵחשפות לתוכנם, קבע בית המשפט כי אכן קיים השתק עילה, משום שרכיב זה נובע מן התשתית העובדתית שהונחה בהליכים הקודמים.

5.

מכאן הבקשה שלפנַי.

6.

לבנשטיין טוענת, בין היתר, כי התשתית העובדתית שבהליכים הקודמים, עומדת בבסיס התביעה הנוכחית; כי לאור זאת, היה על ציטרין להעלות את כל טענותיו באותם הליכים; כי אם סבר שאין בידו תמונה מלאה ומגובשת באשר לנזק שנגרם לו, היה עליו לבקש היתר לפיצול עילות או סעדים; וכי למצער היה עליו לבקש לתקן את תביעתו הקודמת עוד בחודש ינואר 2018, כשנודע לו על אודות פרסום הספר. לעומתה טוען ציטרין, כי לא קיימת זהות בין עילת התביעה הנוכחית, לבין העילות שביסוד ההליכים הקודמים; כי בשל כך לא צריך היה לבקש היתר לפיצול עילות או סעדים; כי מטעם זה גם לא היה מקום לבקש את תיקון התביעה, הן משום שהעילות אינן אותן עילות, הן משום שההליכים הקודמים נמצאו באותה עת בשלב מתקדם, הן משום שהסעדים המבוקשים עתה אינם טפלים לאלו שהתבקשו בגדרי ההליכים הקודמים. עוד נטען, כי רשות ערעור על החלטה הדוחה בקשה לסילוק תביעה על הסף תינתן רק במצבים נדירים, והעניין דנן אינו בא בגדרם.

7.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה שניתנה לגביה, על נספחיהן, ושקלתי את נימוקיהן, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. סילוק תביעה על הסף הוא סעד חריג, חריף, שכן הוא מונע את בירור הטענות לגופן. לפיכך נקבע לא אחת, כי " בית המשפט – בבואו לשקול אפשרות זו – ינהג בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן " (ע"א 8945/09 לוין נ' דיסקונט ישראל שוקי הון והשקעות בע"מ , פסקה 4 וההפניות שם (5.5.2011)). כך, למשל, אם קיים חשש ממשי לניהול הליך סרק, והמשך הדיון כרוך בהשקעת משאבים יוצאת דופן – יהא זה שיקול להביא לסילוק התובענה על הסף (ע"א 7913/14 תרכובת ברום בע"מ נ' חצב , פסקה 7 (8.2.2015); רע"א 2498/19 הרוש נ' כהן , פסקה 12 (3.6.2019)). בהתאם, החלטות הדוחות בקשה לסילוק על הסף, ומאפשרות לצדדים לקבל את יומם בבית המשפט, אינן מצדיקות לרוב בירור נוסף בערכאת הערעור (רע"א 7851/17 מרגלית א.ש. רכב בע"מ נ' מדינת ישראל , פסקה 5 וההפניות שם (1.11.2017)). הנדון דידן אינו בא בקהל אותם מקרים חריגים וקיצוניים, ולא מצאתי כי הוא מצדיק חריגה מגדרה המצומצם של הביקורת הנוהגת במקרים כגון דא.

8.

כפי שקבע בית המשפט המחוזי, המסכת העובדתית המקימה את העוולות שפורטו והסעדים שנתבקשו בכתב התביעה הנוכחי, שונה מזו שעמדה ביסוד ההליכים הקודמים. בדין נקבע אפוא כי אין הצדקה לסילוק התביעה על הסף. לכך יש להוסיף, כי בית המשפט המחוזי לא התעלם מקיומה של חפיפה עובדתית מסוימת בין ההליכים הקודמים לבין ההליך הנוכחי, ואף הורה על מחיקתו של אחד מרכיבי התביעה. קביעות אלה אינן מקימות עילה להתערבות ערעורית, ודאי לא במסגרת שבה אנו נתונים.

ככל שלמפרע יתברר כי יש ממש בטענות לבנשטיין, הרי שתימצא להן תרופה באמצעות פסיקת הוצאות משפט בשיעור הולם.

9.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

לבנשטיין תישא בהוצאותיו של ציטרין בסך של 5,000 ₪.