פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
2471/06
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
חרוב חמיס
נ ג ד
המשיבים:
1. אפריים
אבישאול
2. בלהה אבישאול
בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט
המחוזי בתל-אביב-יפו בבש"א 4967/06 (ע"א 1407/06) מיום 16.3.06, שניתנה
על-ידי כבוד השופטת ר' לבהר-שרון
בשם המבקש: עו"ד נסים
שקר
בשם המשיבים: עו"ד ענת
וקסלבאום
החלטה
בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ר' לבהר-שרון), אשר דחתה את הבקשה לעיכוב ביצוע הליכי פינוי המבקש מהמושכר ברחוב בן דוסא 19 בתל-אביב-יפו, המתנהלים נגדו בתיק הוצאה לפועל מס' 01-30555-05-4, ואת עד למתן פסק-דין בערעור שהגיש לבית-המשפט המחוזי (ע"א 1407/06).
המשיבים הינם יורשיה ובניה של המנוחה דבורה אבישאול ז"ל (להלן: המנוחה). המבקש שכר מאת המנוחה בית מלאכה ברחוב בן דוסא ביפו בשטח של כ- 40 מ"ר בתוספת גלריה בשטח של כ- 14.5 מ"ר (להלן: הנכס). אין חולק, כי שכירות זו, שנכרתה בהסכם מיום 12.5.1993, הייתה שכירות מוגנת על-פי חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב-1972 (להלן: החוק).
המשיבים הגישו לבית-משפט השלום בהרצליה תביעת פינוי כנגד המבקש בגין אי תשלום שכר הדירה במועד וכן עקב כך שלטענתם נטש את בית המלאכה ונטישה זו מקנה להם עילת פינוי כלפיו.
בית-משפט השלום בהרצליה (כבוד השופטת א' מני-גור) קיבל, ביום 28.11.04, את התביעה וקבע, כי הוכח בפניו, שהמבקש נטש את הנכס. יחד עם זאת, ניתן למבקש סעד מן הצדק בכפוף לתשלום פיצוי של 20,000 ש"ח ובכפוף לכך שהמבקש יחזור למושכר וימשיך לנהל בו בית מלאכה. עוד קבע בית-המשפט, כי אם לא ישולמו הסכומים שנקבעו בפסק-הדין, יהיו רשאים המשיבים לפנות את המבקש מן הנכס.
משטענו המשיבים, כי המבקש לא שילם במועד את הכספים בהם חויב בפסק-הדין ולא המשיך לנהל במושכר עסק של בית מלאכה, הם פתחו, ביום 29.3.05, בהליכי הוצאה לפועל לפינוי המבקש מהמושכר, כאמור בפסק-הדין.
המבקש מצידו טען טענת "פרעתי", לפיה קיים את חיוביו על-פי פסק-הדין של בית-משפט השלום וכי הוא ממשיך לנהל במושכר בית מלאכה כמוסכם.
ביום 29.1.06 קיבל ראש ההוצאה לפועל את טענת המשיבים ודחה את טענת המבקש. על החלטת ראש ההוצאה לפועל הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי (ע"א 1407/06).
כמו-כן, הגיש המבקש לראש ההוצאה לפועל בקשה לעיכוב הליכי הפינוי עד למתן פסק-הדין בערעור שהגיש לבית-המשפט המחוזי.
ביום 16.3.06 דחה ראש ההוצאה לפועל את הבקשה לעכב את הליכי הפינוי. או-אז, הגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בקשה לעיכוב הליכי הפינוי, אולם גם בקשה זו נדחתה, ביום 16.3.06, אף היא.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני. עיקר טענת המבקש הוא, כי סיכוייו להצליח בערעור שהגיש לבית-המשפט המחוזי גדולים וכי עלול להיגרם לו נזק בלתי הפיך וקושי בהחזרת המצב לקדמותו, אם יפונה מהנכס.
מנגד, תומכים המשיבים בהחלטות הערכאות הקודמות ומבקשים לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתם, הנזק שייגרם להם אם לא יפונה המבקש מהנכס גדול מהנזק שייגרם למבקש וכן אין בדעתם לעשות שינוי במושכר, כך שאם יתקבל ערעורו של המבקש, הם מתחייבים למסור לו את החזקה.
ביום 20.3.06 החלטתי לעכב את ביצוע פינוי המבקש מהמושכר עד למתן החלטה אחרת.
החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.
הכלל הרחב קובע, כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". רק במקרים חריגים יעוכב ביצועו של פסק-הדין. כך, למשל, יינתן עיכוב ביצוע כאשר המבקש מצליח להראות כי באם לא יעוכב פסק-הדין, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, היה וערעורו יתקבל. נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש (ראו ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו ואח' , פ"ד נ (1) 668, 672; ע"א 6626/96 בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד השומה , פ"ד נ (5) 403).
באשר לעניינו של המבקש - ומבלי לנקוט עמדה לגבי סיכויי הערעור בבית-המשפט המחוזי, ואפילו סברתי כי סיכויי הערעור מאוזנים, שוכנעתי, כי באיזון בין הנזק העלול להיגרם למשיבים בעיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל ופינוי המבקש מהמושכר לבין הנזק שייגרם למבקש אם לא יעוכב הפינוי, ידו של המבקש על העליונה. שכן, במושכר נשוא הבקשה, למבקש זכויות לדיירות מוגנת ומדובר בבית עסק המשמש אותו כמקור פרנסה והנזק הכלכלי העלול להיגרם לו עם פינויו, בשלב זה, ניתן להטבה על-ידי פיצוי כספי למשיבים וכן על-מנת שלא לשמוט לחלוטין את הקרקע מן הדיון בערעור. שכן, דחיית הבקשה לעכב את ביצוע הליכי פינוי המבקש מהמושכר, תסתום את הגולל על ערעורו בבית-המשפט המחוזי וזה יישאר תיאורטי גרידא.
בנסיבות אלה, נראה לי, כי ראוי שטענות המבקש ייבחנו במסגרת הערעור התלוי ועומד בפני בית-המשפט המחוזי.
יחד עם זאת, מצאתי לנכון לחייב את המבקש בהפקדת סכום של 15,000 ש"ח בקופת בית-המשפט.
נראה לי, כי בנסיבות העניין, הימנעות מפינוי המבקש מהמושכר בשלב זה, עד למתן פסק-דין בערעור שהגיש לבית-המשפט המחוזי, בכפוף להפקדת הסכום הנ"ל, מאזנת כראוי בין האינטרס של המשיבים לבין האינטרס של המבקש להגנה על עסקו.
אשר-על-כן, הערעור מתקבל, במובן זה, שביצוע פסק-הדין של בית-משפט השלום בהרצליה (ת.א. 4971/00) ופינוי המבקש מהמושכר מעוכבים בזאת עד למתן פסק-דין בערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"א 1407/06), וזאת כאמור בכפוף להפקדת הסך של 15,000 ש"ח בקופת בית-המשפט, לא יאוחר מיום 23.4.06.
בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, י"ב בניסן תשס"ו
(10.4.06).
ש
ו פ ט