רע"א 2500/08 יוסף בן ציון נ. הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"א 3732/07 (כבוד השופטים י' שנלר, ק' ורדי, ר' לבהר שרון) מיום 26.2.2008, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת ועדת הערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן - חוק נכי רדיפות הנאצים ) אשר דחתה את בקשתו לפיצויים בגין נזקי רכוש.

העובדות והליכים קודמים

1.

המבקש, יליד 1904, הוכר כבעל נכות בשיעור של 55% לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. על פי פסק דינו של בית המשפט קמא, נכות זו הוכרה בשל עבודות הכפייה אותן ביצע המבקש ובשל גירושו מסופיה לקיוסטנדיל שבבולגריה בתקופת מלחמת העולם השנייה. יצויין כי מהבקשה שבפניי עולה כי המבקש טוען כי מעולם לא ביצע עבודות כפייה וכי הפגיעות נגרמו לו בעת מעצרו ביום 24.5.1941, במהלכו הוכה המבקש, נשברה עצם האגן שלו ונגרם לו נזק פיזי ונפשי.

2.

ביום 10.3.2006 פנה המבקש לרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (להלן - הרשות ), הפועלת במסגרת הלשכה לשיקום נכים במשרד האוצר, לשם קבלת פיצוי בשל נזקים רכושיים - איבוד ביתו וחנותו - שנגרמו לו עקב גירושו מהעיר סופיה כאמור לעיל. המבקש ביסס את בקשתו על ההלכה שנקבעה בדנ"א 11196/03 גרנות נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (לא פורסם, 9.10.2005) (להלן - הלכת גרנות ), הגם שלא נקב בשמה או הפנה אליה במפורש. ביום 26.3.2006 דחתה הרשות את דרישותיו של המבקש לפיצוי בגין נזקים רכושיים. בהחלטתה קבעה הרשות כי מטרתו היחידה של חוק נכי רדיפות הנאצים היא "מתן טיפול רפואי ופיצוי במידת האפשר לאלו שנפגעו בגופם או בנפשם על ידי הצורר הנאצי וכתוצאה מכך לקו בנכות".

3.

על החלטה זו הגיש המבקש ערר לועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (להלן - ועדת הערר ). ביום 30.4.2006 דחתה ועדת הערר את ערר המבקש, אך החליטה כי הגירוש יתקבל כ"עילת נרדפות" נוספת. לפי ועדת הערר, "הפיצוי על פי החוק הוא אך ורק בגין נזקי בריאות ולא בגין נזקי רכוש".

4.

על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. ביום 12.12.2006 ניתן על ידי בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיא - כתוארה אז - השופטת ה' גרסטל) תוקף להסכמת הצדדים, לפיה תוכר עילת הנרדפות הנוספת, כפי שנקבע על ידי ועדת הערר. עוד הוסכם, כי המבקש יפנה את בקשתו הקונקרטית לפיצוי בגין "הנזק החומרי" לרשות, אשר תמציא את תשובתה בהקדם. עוד הוסכם כי במידה והתשובה תהיה שלילית, תנמק הרשות את תשובתה. כמו כן, נקבע כי המבקש יהיה זכאי לערור שוב, אם ימצא לנכון לעשות כן.

ביום 16.1.2007 דחתה הרשות בשנית את תביעתו של המבקש לקבלת פיצוי בגין נזקי רכוש, תוך מתן הנמקה קצרה להחלטתה. על החלטה זו, ערר המבקש פעם נוספת לועדת הערר.

5.

ביום 24.10.2007 דחתה ועדת הערר את הערר בציינה כי "אין לנו אלא לחזור על החלטתנו מיום 30.4.06".

6.

על החלטה זו ערער המבקש לבית המשפט המחוזי. ביום 26.2.2008 נדחה הערעור על ידי בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים י' שנלר, ק' ורדי, ר' לבהר שרון), אשר ציין כי חוק נכי רדיפות הנאצים "בא לפצות בגין נזקי בריאות ולא בגין נזקי רכוש". כדברי בית המשפט המחוזי, "החוק נועד ליישם את הסכם השילומים אשר נחתם בין ממשלת ישראל לממשלת גרמניה ותכליתו הינה להעניק טיפול רפואי ופיצוי כספי למי שנפגע בגופו או בנפשו על ידי הנאצים וכתוצאה מכך לקה בנכות". עוד ציין בית המשפט המחוזי כי על פי הלכת גרנות

הוכר המבקש כנכה לעניין חוק נכי רדיפות הנאצים גם בשל עילת הגירוש, אולם הלכה זו מתייחסת לפיצוי בגין נזקים בריאותיים ונפשיים בלבד ולא לפיצוי בגין נזקי רכוש. לבסוף, ציין בית המשפט המחוזי "כי זכות התביעה של אזרחי ישראל, כנגד גרמניה, בעניין נזק רכושי, לא נפגעה בעקבות הסכם השילומים, וכל אזרח רשאי לתבוע את גרמניה בגין נזקי הרכוש שנגרמו לו כתוצאה מרדיפות הנאצים".

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

טענות המבקש

7.

לטענת המבקש, בהלכת גרנות נ קבע כי "הגירוש" הוא בגדר "שלילת חופש" המזכה בפיצוי על פי חוק נכי רדיפות הנאצים. עוד טוען המבקש, כי בהלכת גרנות הכיר בית המשפט בזכותם של נפגעי "גירוש" לפיצוי בגין רכוש והון שאבדו במהלך מלחמת העולם השנייה, כלומר, ממשלת ישראל הסכימה לפצות את ניצולי השואה גם בגין נזקים רכושיים. לטענתו, הלכת גרנות קובעת כי ישראל תאמץ את החוק הגרמני כלשונו

וכפי שפורש בבתי המשפט של גרמניה.

8.

עוד טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 12.12.2006, הכיר בזכותו של המבקש לקבל פיצוי בגין "נזק חומרי" וקבע כי הצדדים יגיעו להסדר בעניין.

9.

כללם של דברים, המבקש טוען כי גירושו מסופיה היווה "שלילת חופש", ובעטיו קמה לו זכות לקבל פיצויים בגין הנזקים הרכושיים שנגרמו לו עקב הגירוש.

דיון והכרעה

10.

על אף הכבוד הרב שהנני רוכש למבקש - אשר עבר את תלאות מלחמת העולם השנייה, ובגיל 104 שנים הוא מעלה את טענותיו תוך אמונה מלאה בצדקת דרכו - איני רואה מנוס מדחייתה של בקשת רשות הערעור.

11.

עניינו של המבקש נדון פעמיים על ידי הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, פעמיים על ידי ועדת הערר ופעמיים על ידי בית המשפט המחוזי. עסקינן בבקשה לרשות ערעור ב"גלגול שלישי" (וניתן אף לומר כי מדובר ב"גלגול שביעי"). כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" ניתנת במשורה ולא על דרך השגרה . רשות כאמור תינתן רק כאשר בפני בית המשפט יונח מקרה המעלה סוגיה עקרונית או משפטית החורגת מגדר עניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"א 10473/05 מאוסקופף נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, 13.7.2006); רע"א 40/04 מור נ'

הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, 8.6.2005) ]. נסיבות המקרה דנן אינן מעלות סוגיה משפטית החורגת מגדר עניינו הפרטי של המבקש.

אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות.

12.

טענת המבקש כי בהלכת גרנות הכיר בית המשפט בזכותם של נפגעי "גירוש" לפיצוי בגין רכוש והון שאבדו במהלך מלחמת העולם השנייה - דינה להידחות. בית המשפט קמא קבע בצדק כי הלכת גרנות עסקה בשאלה האם גירוש מאורגן שאירע מחוץ לתחומי הרייך השלישי אשר התבצע ללא ליווי חמוש עשוי להתפרש כ"שלילת חירות" מהסוג המזכה בתגמולים לפי סעיף 43 לחוק הפיצויים הפדראלי הגרמני משנת 1956. אלא שבניגוד לטענת המבקש, בהלכת גרנות לא נקבע כי נפגעי גירוש זכאים לפיצוי על פי חוק נכי רדיפות הנאצים בגין נזקי רכוש שנגרמו להם. ככל שעסקינן בנזקים רכושיים, הרי שחוק נכי רדיפות הנאצים אינו דן בהם כלל. כפי שציין בית המשפט קמא, ייתכן שהמבקש רשאי לתבוע את ממשלת גרמניה בגין נזקי הרכוש שנגרמו לו, אולם חוק נכי רדיפות הנאצים, אינו מקנה למבקש סעד בעניין זה. משכך, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא.

13.

זאת ועוד, בניגוד לטענת המבקש, בהחלטתו מיום 12.12.2006 לא הכיר בית המשפט המחוזי בנזקיו הרכושיים של המבקש, אלא קיבל את הערעור "באופן שתוכר העילה הנוספת לנרדפות, כמבוקש". בית המשפט המחוזי הורה למבקש, על פי הסכמת הצדדים, להפנות את טענותיו הקונקרטיות בדבר נזקיו הרכושיים למשיבה, אולם לא נאמר בהחלטה כי עילתו זו תוכר.

לאור האמור לעיל, דין הבקשה להידחות. משלא נתבקשה תגובת המשיבה, אינני עושה צו להוצאות.