רע"א 40/04 רע"א 40/04

1.

זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' סגן הנשיא י' גרוס, וכב' השופטים א' קובו, ע' פוגלמן) אשר דחה את ערעורו של המבקש על החלטת ועדת העררים הפועלת מכוח סעיף 17(א) לחוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן – "החוק").

2.

המבקש, ניצול שואה, הגיש ביום 27.8.97 תביעה לתגמולים על פי החוק (להלן –"התביעה"). תביעתו התקבלה, הוא הוכר כנרדף והופנה לועדה הרפואית שקבעה את נכותו בשיעור של 25%. בחודש אוקטובר 1999 הגיש המבקש בקשה למשיבה להכיר בו כ"נכה נזקק" בהתאם לסעיף 4ג 1 לחוק (להלן – "הבקשה"). לאחר בדיקת הנתונים הרלבנטיים, הודיעה המשיבה למבקש כי בקשתו הוכרה, וזאת מיום הגשת בקשתו להכרה כנכה נזקק ב-11.10.99. על החלטה זו ערער המבקש לועדת העררים בטענה כי התגמול הנוסף צריך להשתלם לו רטרואקטיבית החל ביום הגשת תביעתו הראשונה באוגוסט 1997 שכן בטופס התביעה ציין כבר אז כי אינו עובד משנת 1993. ועדת העררים דחתה את הערעור בקובעה כי בהכירה במבקש "כנכה נזקק" ממועד הגשת הבקשה פעלה המשיבה על פי סעיף 4ג לחוק, הקובע כי תשלום לנכה נזקק מתבצע מיום הגשת הבקשה תוך מתן שיקול דעת לתשלום רטרואקטיבי בהיקף של 120 יום מיום הגשת הבקשה. כן קבעה כי המבקש לא פרש את כל הנתונים הרלבנטיים להכרה בו כ"נכה נזקק" עם הגשת תביעתו לתגמול, ועצם העובדה שאינו עובד משנת 1993 אינה מספקת להכיר בו כ"נכה נזקק" מאותו זמן. על פי החוק יש לנכות מתגמול נוסף כל הכנסה נוספת ממקור כלשהו, והעובדה שאדם אינו עובד אינה מלמדת בהכרח על כך שאין לו הכנסה ממקור אחר.

3.

על החלטת ועדת העררים ערער המבקש לבית המשפט המחוזי, בפניו טען כי יש לראות את תביעתו הראשונה מ-1997 כתביעה משולבת הן להכרה בעצם זכאותו לתגמול והן להכרה בו כ"נכה נזקק". ערעורו נדחה. בית המשפט אימץ את גישת ועדת העררים לפיה אין לראות את תביעתו הראשונה כבקשה להכרה בו כנכה נזקק, שכן לא די בנתון שאינו עובד כדי לספק את מלוא תשתית העובדות הנדרשת לצורך קביעה זו. תקנות נכי רדיפות הנאצים (תגמול נוסף) תשכ"ט-1969 קובעות מה הפרטים והנתונים הנדרשים לצורך הכרה בנכה נזקק, וברי כי התביעה הראשונה לא עמדה בדרישות אלה.

4.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתבקשת רשות ערעור. בבקשתו חוזר המבקש על טיעוניו בפני בית המשפט המחוזי לפיהם יש לראות את תביעתו הראשונה להכרה בזכותו לתגמולים על פי החוק גם כבקשה להכרה בהיותו נכה נזקק, ומדגיש כי מילא שאלון בו הובהר שאינו עובד וכן צירף תעודה רפואית בה נאמר שאינו מסוגל לעבוד ולהתפרנס. לדבריו, בית המשפט המחוזי התעלם מתעודה זו, שהיתה חלק מתביעתו העיקרית, ויש בכך כדי לבסס את דרישתו להכרה בו כנזקק מאז 1997, עת הגיש את תביעתו הראשונה. לדבריו, אין מדובר, אפוא, בהכרה רטרואקטיבית אלא בהכרה הניתנת מכאן ואילך, עם הגשת התביעה ב-1997.

5.

דין הבקשה להידחות. הטענות אותן מעלה המבקש מצויות כולן בתחום החלת הדין על נסיבות המקרה הקונקרטי הנוגע למבקש באשר למועד הקובע להכרה במעמדו כנכה נזקק. אין הן מעלות שאלה עקרונית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש. טיעונו אינו מעלה טענה משפטית אשר עשויה היתה להצדיק קבלת ערעורו לבית המשפט המחוזי, המוגבל לשאלה משפטית על פי סעיף 17(ח) לחוק, ועל אחת כמה וכמה שאין בו מימד עקרוני כללי המצדיק דיון בערכאה נוספת.

מעבר לנדרש ייאמר, כי התנאי להכרה באדם כ"נכה נזקק" ומועד התחולה של הכרה זו קבועים בחוק ובתקנות. התקנות מגדירות את כל הפרטים שעל המבקש לפרט ואת המסמכים שעליו לצרף לביסוס בקשתו. התביעה שהוגשה על ידי המבקש ב-1997 להכרה בזכאותו לגמלה על פי החוק אינה מפרטת את הטעון פירוט ואינה מניחה את תשתית הנתונים הנדרשת לצורך הכרה בו כ"נכה נזקק". מכאן, שלא הונח יסוד להכרה במבקש כנכה נזקק ב-1997. יסוד כזה הונח בבקשה שהוגשה ב-1999, ומאותו מועד ואילך הוכר לצורך כך, כאמור.

הבקשה נדחית.