רע"א 252/15 פטרוטק בע"מ נ. רשות מקרקעי ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים י' שנלר , ק' ורדי, ו- ח' ברנר ) בע"א 45545-04-13 מיום 14.12.14, במסגרתו נדחה ערעור המבקשות על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (השופט י' קורן ) בת"א 38230-04-12 מיום 4.3.13. בפסק הדין נתקבלו שלוש תביעותיה של המשיבה כנגד המבקשות, והוא הורה על סילוק המבקשות מן המקרקעין הידועים כחלקה 16 בגוש 6777 בישוב אזור, וכן על חיובן של כל אחת מהן בתשלום של 100,000 ₪ כפיצוי מוסכם על בסיס הסכמים ביניהן. לבקשה נתלוותה בקשה לעיכוב ביצועה של החלטת בית המשפט המחוזי עד להחלטה בבקשת רשות הערעור.

רקע והליכים

ב.

המשיבה היא בעלת מקרקעין בישוב אזור – גוש 6777, חלקה 16. המבקשות הן שלוש חברות המחזיקות כל אחת בחלק אחר של המקרקעין, ומנהלות בו את עסקיהן. בחודש פברואר 2009 נכרתו הסכמי פינוי בין המבקשות למשיבה, במסגרתם התחייבו המבקשות לפנות את המקרקעין לא יאוחר מיום 29.2.12. על פי ההסכמים, פינוי מוקדם יותר של המקרקעין אמור היה להתאפשר, אם יינתן תוקף לתכנית על פי חוק התכנון והבניה, ובהתראה של שישה חודשים מראש. כן נקבע פיצוי מוסכם בסך 100,000 ₪, אם לא יפנו המבקשות את המקרקעין במועד הקבוע. ביום 4.2.09 שלח בא-כוח המבקשות את הסכמי הפינוי למשיבה והם חתומים, וצירף להם מכתב נלוה, בו העלה על הכתב הסכמה שלטענתו ניתנה לו בעל פה על ידי המשיבה, לפיה ככל שלא יחלו בפעולות שיווק של המקרקעין, יהיו המבקשות רשאיות להגיש בקשות להארכת מועד הפינוי, והמשיבה, בכפוף לנהליה, לא תתנגד לכך. על מכתב זה הוטבעה חותמת "נתקבל", אך לא התקבלה כל תגובה עניינית באשר לתוכן המכתב הנלוה – לא של דחיה ולא של אישור.

ג.

כאשר התקרב מועד הפינוי הקבוע בהסכמים, נתבקשו המבקשות על-ידי המשיבה לפנות את המקרקעין, אולם הן הודיעו כי אין בכוונתן לעשות זאת, משום שלטענתן בהתאם לנאמר במכתב הנלוה, רשאיות הן להאריך את תקופת החזקתן במקרקעין כל עוד לא חל שינוי בתכניות החלות. משעמדו המבקשות על סירובן, הגישה המשיבה תביעת סילוק לבית משפט השלום כנגד כל אחת מן המבקשות. בשל זהות המחלוקת ולאחר הסכמת הצדדים, אוחד הדיון בשלוש התביעות.

ד.

בית משפט השלום קיבל את תביעות המשיבה, לאחר שקבע כי המבקשות לא עמדו בנטל להוכיח כי בנוסף להסכמי הפינוי, קיימים הסכמים נוספים בין הצדדים המאפשרים דחיית הפינוי. בית המשפט דחה את גרסת המבקשות לפיה הייתה הסכמה שבעל פה ביניהן לבין המשיבה אשר הועלתה על הכתב במכתב הנלוה, ומתח ביקורת על הניסיון ליצור הסכמה שכזו באמצעות צירוף מכתב להסכמים הפורמליים החתומים. בעוכרי המבקשות עמדה העובדה, שהעד הראשי מטעמן, עו"ד מולכו, מיאן להגיש תצהיר מטעמו, אף שנכון היה להעיד בעל פה, דבר שמנע בסופו של דבר את העדתו, ונקבע כי הדבר פוגע באופן משמעותי באמינות גרסתן. בנוסף, ציין בית המשפט כי עדי המשיבה, אשר נטלו חלק מטעמה במשא ומתן על הסכמי הפינוי, העידו כי איש אינו מוסמך לאשר הסכמות שאינן באות לידי ביטוי במסגרת הסכמים פורמליים הנחתמים כדין על ידי נציגי המשיבה, וכי עו"ד מולכו, בא-כוח המבקשות, אשר שימש בעברו כיו"ר ועדת פינויים עליונה של המשיבה, לבטח ידע זאת. עוד ציין בית המשפט, כי לא השתכנע מטענת המבקשות, לפיה חתמו על הסכמי הפינוי, על בסיס מה שהוסכם לכאורה בעל פה והועלה עלי כתב במסמך הנלוה; וכן דחה את טענותיהן בדבר חוסר תום לבה של המשיבה בבואה לפנות את המבקשות, ובדבר אפלייתן שלא כדין לעומת מחזיקים אחרים אשר מועד פינוים נדחה. לבסוף התייחס בית המשפט לסוגיית הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכמי הפינוי, וקבע כי בנסיבות העניין מדובר בסכום סביר למדי.

ה.

על פסק דין זה הגישו המבקשות ערעור לבית המשפט המחוזי. במסגרת הערעור, בנוסף לטיעונים שטענו המבקשות בבית משפט השלום בכל הנוגע למעמד המכתב הנלוה, נטען מטעמן כי התגלו להן בעיון בתיקי הועדה המקומית מסמכים חדשים המלמדים לשיטתן, כי להן זכויות במקרקעין, אשר הוקנו מכבר לחברה שקדמה להן, וכי אלה הוסתרו מפניהן על-ידי המשיבה.

ו.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשות, משקיבל את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין של בית משפט השלום, ומשמצא כי ממצאים אלה תומכים במסקנה המשפטית אליה הגיע. הערעור נדחה ביסודו על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. בית המשפט ציין, כי המבקשות לא עמדו בנטל להוכיח שהאמור במכתב הנלוה משקף סיכום כלשהו, וכי טענתן, לפיה שתיקה לגביו מצד המשיבה מעידה על הסכמה, דינה להידחות. באשר לטענת המבקשות בדבר החומר הראייתי החדש, קבע בית המשפט, כי מדובר בשינוי חזית, שכן בפני בית משפט השלום לא עלתה כל טענה בדבר טעות והטעיה או כל פגם אחר בכריתה, וכי אין אפשרות להעלות טענות חדשות אלה בשלב זה, אלא בתביעה חדשה; כזו אכן הוגשה על ידי המבקשות (ת"א (ת"א) 4120-03-14). עוד צוין בפסק הדין, כי אף אילולא היה מדובר בשינוי חזית, אין מקום להתיר את הגשתן של הראיות הנוספות הללו, על פי הכלל בדבר הגשת ראיות חדשות בשלב הערעור, לפי תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, הוא שהדבר אפשרי רק אם הראה בעל דין כי לא ידע ולא יכול היה לדעת על קיומן של הראיות אף שפעל בשקידה. בענייננו, קבע בית המשפט כי כיון שהמסמכים המדוברים נמצאו בתיק הועדה המקומית בחולון, והיו נגישים למבקשות מבלי להשקיע מאמץ רב, אין להתיר הגשתם בשלב זה. לבסוף, באשר לטענותיהן של המבקשות הנוגעות לאי מילוי חובת הגילוי של המשיבה במהלך ההליך המשפטי בבית משפט השלום, קבע בית המשפט כי חובת הגילוי חלה אך על חומר רלבנטי לפלוגתאות הנידונות בהליך, וכיון שהמסמכים אינם נוגעים לטענות שהיו במחלוקת – מעמד המכתב הנלוה – לא הייתה הרשות מחויבת לגלותן במסגרת ההליך המשפטי.

הבקשה

ט.

המבקשות טוענות, לעניין הלכות הגלגול השלישי, כי עסקינן לעיצומם של דברים בגלגול שני כיון שהמסמכים החדשים לא היו בפני בית משפט השלום, וכן כי בבקשה עניין ציבורי הנוגע, בין השאר, להתנהגות הרשות הציבורית.

י.

לגוף הדברים המבקשות טוענות הן לעניין המכתב הנלוה והשלכותיו על ההתחייבויות המשפטיות בין הצדדים, הן ובמיוחד לעניין המסמכים החדשים שנתגלו והשלכותיהם על מעמד ההתחייבויות הללו. לעניין המכתב הנלוה טוענות המבקשות, כי הוא חלק אינהרנטי מהסכמי הפינוי, כך שיש לראות את הסכמי הפינוי החתומים בצירוף המכתב הנלוה כ"קיבול בשינוי", אשר לפי סעיף 11 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, דינו כהצעה חדשה. לטענת המבקשות, העובדה שהמשיבה לא דחתה את המכתב הנלוה וחתמה על החוזים, מלמדת על הסכמתה לנאמר במכתב הנלוה (הסכמה מפורשת או הסכמה שבשתיקה), ועל כך שלמכתב תוקף משפטי מחייב זהה לזה של הסכמי הפינוי. לחלופין, טוענות המבקשות כי גם אם התנהגות המשיבה אינה מהוה קיבול של ההצעה החדשה, נוכח העובדה שאין ניתן להפריד בין הסכמי הפינוי למכתב הנלוה, המסקנה המתבקשת היא שמעולם לא היה מפגש רצונות בין הצדדים, ולכן לא נוצר ביניהם הסכם משפטי מחייב. לחלופי חלופין טוענות המבקשות, כי חתמו על הסכמי הפינוי שעה שסברו כי המכתב הנלוה מהווה חלק מההסכם, ולכן טעו בחתימתן בשל הטעייתן על-ידי המשיבה, ויש לבטל את ההסכם מכוח סעיפים 15-14 לחוק החוזים (חלק כללי). עוד טוענות המבקשות, כי שגה בית המשפט המחוזי משלא איפשר לעו"ד מולכו, אשר יכול היה לאמת את גרסתן, להעיד נוכח אי הגשת תצהיר, ושלכל היותר העדרו של התצהיר מטעמו צריך היה להשפיע על משקלה של העדות, אך לא למנוע אותה לחלוטין.

יא.

באשר למסמכים החדשים שנתגלו טוענות המבקשות, כי המשיבה, כרשות מנהלית, חבה בחובות מוגברות של תום לב וגילוי, הן בשלב המשא ומתן על הסכמי הפינוי, הן בשלב ניהול ההליך המשפטי בבית משפט השלום. לטענת המבקשות, בשני השלבים הללו הסתירה המשיבה מהם מסמכים חשובים, המעגנים את מעמדן המוגן במקרקעין (לשיטתן – דיירות מוגנת), ולחלופין מעניקים להן זכות להקצאת המקרקעין בפטור ממכרז, או זכות חכירה לדורות. לטענת המבקשות השלכתה של הסתרה זו בשלב המשא והמתן היא ביטול הסכמי הפינוי בשל הטעיה, או קביעה כי מעולם לא נחתם הסכם מחייב בין הצדדים בשל העדר מפגש רצונות; והשלכת ההסתרה בשלב ההליך המשפטי היא ביטול פסק הדין, שכן הושג בתרמית. לבסוף טוענות המבקשות, כי שגה בית המשפט המחוזי משמנע מהן להגיש את המסמכים שנתגלו כראיות חדשות ולטעון על בסיסן, וזאת בשל הפוטנציאל להפוך את פסק הדין. לדעת המבקשות מתקיימות במקרה זה נסיבות מיוחדות המצדיקות התרת הגשת ראיות חדשות בשלב הערעור, וזאת בעיקר בשל חיוניותן לצורך חשיפת האמת. לפיכך, לדידן של המבקשות ההחלטה למנוע מהן לעשות זאת גורמת להן לעיוות דין באופן המצדיק קבלת הבקשה והערעור על ידי בית משפט זה.

הכרעה

יב.

לאחר העיון בבקשה באתי לכלל מסקנה לפיה אין מקום להיעתר לה. הלכה פסוקה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית, או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך, או כאשר עלול להיגרם למבקש, אם תידחה בקשתו, עיוות דין חמור. הבקשה שלפנינו אינה נמנית לאמיתה על המקרים הללו, וכידוע חלות הלכות הגלגול השלישי ככלל גם על נושאים שנדונו בראשונה בערכאת הערעור הקודמת (ראו להלן). ראשית, באשר לטענותיהן של המבקשות הנוגעות למכתב הנלוה והשלכותיו על מצב היחסים המשפטיים בינן לבין המשיבה, מדובר בעיקרן בהשגות שהיו לוז המחלוקת בערכאה הדיונית וממילא על קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, ונדונו בערכאת הערעור, קרי, גלגול שלישי מובהק. כידוע אין דרכה של ערכאת ערעור, על דרך הכלל, להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, קל וחומר בגלגול שלישי ולאחר שהדברים אומצו בערכאת הערעור (רע"א 6474/99 צוקרמן נ' פאלוך (1999); רע"א 1343/13 דוק השקעות 1988 בע"מ נ' ישיבה וכולל אבן חיים

(2013)). בנידון דידן, בית משפט השלום התרשם מהעדויות ומן העדים שהעידו לפניו, והסיק כי המבקשות לא הצליחו להוכיח את טענתן, לפיה המכתב הנלוה שיקף הסכמה מוקדמת בעל פה בינן לבין המשיבה. משכך, ולאחר בחינת נוסח המכתב הנלוה, מצא בית המשפט את נסיון המבקשות ליצור הסכמה מעין זו באמצעות צירוף המכתב להסכמי הפינוי החתומים, כמתחכם ואף חסר תום לב. בית המשפט המחוזי סמך – כאמור – ידו על קביעות אלה של בית משפט השלום, ואין מקום להתערב בכך. אוסיף, כי דעת לנבון נקל, שבנושא נכבד וחשוב למבקשות, אשר גם יוצגו על-ידי בעל מקצוע בקי בתחום, הותרת מכתב הלוואי ללא טיפול לאחר שנשלח אינה יכולה להצמיח הסתמכות עליו; ראו גם ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית (מבוא ועקרונות יסוד (מה' 2, 2008), 212, המציין כי רשות ערעור בגלגול שלישי לא תינתן ככלל "רק כדי להתעמק בנכונותם של ממצאים פרטיקולריים" או לגבי פרשנות מסמך פרטיקולרי.

יג.

בנוסף, אף טענת המבקשות, הנוגעת לסירובו של בית משפט השלום לשמוע את עדותו של עו"ד מולכו בשל כך שמיאן להגיש תצהיר מטעמו, אינה חולפת על פני הרף הנדרש בבקשות רשות ערעור, הואיל והיא מבקשת להתערב בשיקול דעת הערכאה הדיונית בעניינים של ניהול המשפט ודרכי הדיון. כידוע, בעניינים אלה שיקול הדעת המסור לערכאה הדיונית הוא נרחב, ונטיית ערכאת הערעור להתערב תהייה מצומצמת מאוד, וביתר שאת בגלגול שלישי (רע"א 592/07 צמרת גני חדרה (1989) בע"מ נ' קרטה (2007); חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי (מהדורה 3, 2012, 203). תקנה 168(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, מסדירה את סמכות בית המשפט להורות לבעל דין המעוניין להעיד עד, להקדים ולהגיש תצהיר עדות ראשית. על פי תקנה 168(ב) מוסמך בית המשפט למנוע העדתו של עד אשר מיאן להגיש תצהיר כנדרש, אלא אם שוכנע כי לא הוגש התצהיר מסיבות מוצדקות. בענייננו קבעה הערכאה הדיונית כי אין מקום לקבל את עדותו של עו"ד מולכו ללא תצהיר, ולא מצאה את טעמיו לאי הגשת התצהיר מוצדקים. בקביעות אלה כאמור אין מקום להתערב; ראו גם א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 11, תשע"ג-2013), 209-208. אודה כי כשלעצמי לא ירדתי די הצורך לסוף החלטתו של עו"ד מולכו, אולי מקוצר המשיג.

יד.

לבסוף, באשר לטענותיהן של המבקשות הנוגעות למסמכים שהתגלו להן לאחר תום ההליך בבית משפט השלום, אף הן אינן מצדיקות קבלת רשות ערעור, הגם שנדונו לראשונה בערכאת הערעור. לאמת המידה להתיחסות לכך – קרי, אפשרות לגמישות בנסיבות חריגות – ראו רע"א 2108/13 אלבז נ' מיטל (2013) פסקה ו'; אך אין מקרה זה בא בכלל נסיבות אלה. קשה מאוד להלום טענת המבקשות לפיה קביעה זו, המונעת מהן להוכיח את זכויותיהן במקרקעין, גורמת להן עיוות דין, לא רק כיון שיכלו בשקידה סבירה להשיג את המסמכים, אלא גם כי בבית משפט השלום תלויה ועומדת בימים אלה תביעה אחרת, אשר במסגרתה נדונה שאלת מעמדם של הסכמי הפינוי שנחתמו בין המבקשות למשיבה, נוכח גילוי המסמכים הנוספים – וכמובן איני מביע כל דעה שהיא לגביה. כך גם לגבי טענותיהן הרבות של המבקשות הנוגעות לחובת הגילוי של הרשות המנהלית ולמשמעות גילוים המאוחר של המסמכים הללו לגבי ההתחייבויות המשפטיות הקיימות בין הצדדים. אין להלום פתיחת הליך מחדש בתיק זה על-יסוד חומר שניתן היה לגלותו בשקידה סבירה, ושבית המשפט המחוזי גם מצא כי אחד המסמכים הנטענים להיות חדשים כבר הוגש לבית המשפט במסגרת ההליך.

טו.

חוששני כי על פני הדברים נראית הבקשה כניסיון לדחיית הקץ – הפינוי המקורי צריך היה להיעשות עד 29.2.12, והנה חלפו כמעט שלוש שנות התדיינויות וכבר הגענו בשעה טובה לינואר 2015. מכל מקום הליך זה שבפניי אינו מצדיק עיכוב נוסף.

טז.

איני נעתר איפוא לבקשת רשות הערעור, וממילא אף לא לבקשה בדבר עיכוב הביצוע.