רע"א 2542/13 אבישר ניהול תכנון וביצוע נ. פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בע"א 49128-05-11 וע"א 349-06-11 מיום 3.3.2013 (השופטים י' שנלר , ד"ר ק' ורדי , ר' לבהר שרון ). פסק הדין ניתן בערעורי הצדדים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו בת"א 54811/08 מיום 16.03.2011 (השופט מ' סובל ).

2.

המשיבה, חברת פרידמן חכשורי חברה להנדסה ובנין (להלן: חכשורי ) השכירה למבקשת, חברת אבישר ניהול תכנון וביצוע בע"מ (להלן: אבישר ) משרד ומחסן בבניין הידוע כחלקה 3 בגוש 4939, ברחוב נחל שניר ביבנה. בין הצדדים נחתם הסכם שכירות ביום 2.6.2005, ובמסגרת זו, דורון אבישר, המבקש (להלן: דורון ) שבאותה עת היה הבעלים, המנהל ומורשה החתימה של אבישר חתם גם על כתב ערבות אישית. בשנת 2008 הגישה חכשורי תביעה על סך של 493,989 שקל כנגד אבישר ודורון, בטענה כי אבישר הפרה את ההסכם עמה בכמה אופנים: היא קיזזה, ללא הסכמת חכשורי, סכומים שונים מדמי השכירות בגין תיקונים בתשתיות המושכר, למרות שלא היה מדובר בתיקונים שנדרשו בשל בלאי הנובע משימוש סביר אלא משימוש בלתי מקצועי; היא עדכנה את דמי השכירות שלא על בסיס הצמדה מלאה למדד; היא לא שילמה עבור השימוש בחשמל בנכס במשך כ-20 חודשים; והיא נמנעה מלהפקיד 6 המחאות כתשלום מראש של 6 חודשי שכירות. אבישר ודורון, מצידם, הגישו נגד חכשורי תביעה שכנגד על סך 200,000 שקל. לטענת אבישר, האחריות לתיקון כל פגם במושכר הייתה על חכשורי, ועל כן היא הייתה רשאית לקזז את עלויות התיקון. עוד טענה אבישר כי הוסכם ביניהם על הצמדה לשער הדולר ולא למדד, וכי ההסכם שצורף לתביעה מטעם חכשורי זויף בנקודה זו. כמו כן, היא טענה לנזקים עקיפים בגין הליקויים במערכת המיזוג (בהתחשב בכך שנאלצה להפסיק את עבודת אנשיה במבנה כאשר שרר בו חום כבד), בשל מחסור בשטחים פנויים לחניה, וכן בשל כך שלא שופרה הגישה למעלית המשא כפי שהובטח.

3.

בית משפט השלום בחן את טענות הצדדים, וקיבל את שתי התביעות באופן חלקי. הוא קיבל את תביעת חכשורי בחלקה, בסך כולל של 80,215 שקל, שהתבסס על חוב בגין שימוש בחשמל במשך שלושה חודשים ועל קיזוז של עלות התיקון של מערכת המיזוג שלא כדין. כמו כן, כאמור, התקבלה גם תביעתם של אבישר ודורון בחלקה – בכל הנוגע לנזקים בגין המחסור בשטחים לחניה, לגישה למעלית המשא ולקנסות שהוטלו מטעם חברת החשמל. לעומת זאת, התביעה בגין הנזקים העקיפים נדחתה לאחר שנקבע כי על פי ההסכם בין הצדדים, הסעד היחיד שעמד לרשות אבישר במקרה של פגם או ליקוי במושכר הוא קיזוז של עלות התיקון, וממילא הנזק העקיף שלו טענה אבישר לא הוכח. בסיכומו של דבר, נקבע כי אבישר זכאית לפיצוי בסך של 59,556 שקל. התוצאה הסופית של פסק הדין הייתה, אפוא, חיובם של אבישר ודורון, ביחד ולחוד, לשלם לחכשורי סך של 20,659 שקל.

4.

על פסק דינו של בית משפט השלום הוגשו ערעורים על-ידי שני הצדדים –

מטעם אבישר ודורון (ע"א 49128-05-11) ומטעם חכשורי (ע"א 34914-06-11). בית המשפט קמא קיבל את ערעורה של חכשורי בחלקו, ודחה את הערעור שהגישו אבישר ודורון. בכל הנוגע לקיזוז העלויות של תיקון המזגן, קבע בית המשפט קמא כי לאחר שבית משפט השלום אימץ את חוות דעת המומחה מטעמו בדבר שיעורו של הבלאי הסביר בנסיבות העניין, אל לערכאת הערעור להתערב בכך. בעניין הנזקים העקיפים קבע בית המשפט קמא כי בקשת אבישר לתיקונו של כתב הערעור מהווה הרחבת חזית אסורה, וכי ממילא אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא כי אבישר לא הוכיחה את נזקיה בראיות אובייקטיביות ואף לא פעלה בדרך כלשהי להקטנת הנזק הנטען. הטענה היחידה שהתקבלה במסגרת ערעורה של חכשורי הייתה ששגה בית משפט השלום שעה שחייב אותה בתשלום על סך של 13,344 שקל בקשר לתיקון המזגן, מאחר שסכום זה כבר קוזז על ידי אבישר מדמי השכירות, ולכן מדובר בכפל פיצוי. באופן דומה נקבע כי גם הקנסות ששולמו לחברת החשמל בסכום של 14,976 שקל קוזזו על ידי אבישר מדמי השכירות, ולכן לא היה מקום לחייבה בשנית בסכום זה. נוכח דברים אלו, קבע בית המשפט קמא כי יש להפחית סכום של 28,320 שקל מן הסכום שבו חויבה חכשורי, ומכאן שבסיכומם של דברים על אבישר ודורון לשלם לחכשורי סך של 48,979 שקל.

5.

בקשת רשות הערעור שבפני הוגשה על-ידי אבישר ודורון. ראשית, נטען כי

טעה בית המשפט קמא בקובעו כי הסכום של 28,320 שקל שולם בכפל, בהתחשב בכך שבית משפט השלום לא הטיל על חכשורי לשלם סכום זה, אלא רק קבע כי קיזוזו היה כדין. שנית, נטען כי בית המשפט קמא טעה בכך שלא ביטל את קביעת בית משפט השלום לפיה על-פי חוזה השכירות אין אבישר זכאית לתבוע נזקים עקיפים והסעד היחיד העומד לה הוא קיזוז של עלות תיקונם. כן נטען בעניין זה שטעה בית המשפט המחוזי בקובעו כי עניין הנזק העקיף מהווה הרחבת חזית אסורה וכי אותו נזק עקיף לא הוכח. שלישית, נטען כי טעה בית משפט קמא כשאישר את קביעתו של בית משפט השלום לפיה על פי ההסכם בין הצדדים, על אבישר לשלם לחכשורי עבור החשמל שסופק בתקופת שלושת החודשים שבין 1.9.2005 ועד 1.12.2005.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובתה של המשיבה. כידוע, במקרים שבהם אין מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם של בעלי הדין וכאשר לא נדרשת התערבותו של בית משפט לשם מניעת עיוות דין, לא תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)).

7.

בענייננו, המבקשת כלל לא טענה לכך שהתקיימו המבחנים להענקת רשות ערעור נוספת, אלא ניסחה את בקשתה כמכוונת ל"ערעור נוסף" על החלטות בית המשפט קמא. למעשה, כבר בכך די היה כדי לדחותה.

8.

דומה שלא בכדי הבקשה לא כללה התייחסות לטעמים שיש בהם כדי להצדיק הענקתה של רשות ערעור. טענותיהם של המבקשים הינן נקודתיות ונטועות בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה – פרשנות ההסכמים בין הצדדים ומעקב אחר החובות הכספיים ההדדיים. על כן, הן אינן עונות אחר אף אחד מהמבחנים להענקת רשות ערעור שאוזכרו לעיל. חשוב להדגיש, ומבלי לנקוט עמדה לגופן של הטענות, כי במישור העקרוני גם טעות שנפלה בערכאה הדיונית או בערכאת הערעור אינה מקימה, בעומדה לבדה, עילה למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" (ראו למשל: רע"א 4824/96 יוסיפוב נ' יוסיפוב (6.9.1996); רע"א 4356/06 נביל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (18.6.2006); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 214 (מהדורה שלישית, 2012)).

9.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. בנסיבות העניין, ומשלא התבקשה תגובת המשיבה, אין צו להוצאות.