רע"א 2544/08 גז'אלה עכאוי נ. יובל אלון חברה לבניין בע"מ

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים ש' ברלינר, י' עמית ור' סוקול ) מיום 5.3.08 בע"א 3914/06, בו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט א' אליקים ) מיום 15.11.06 בת.א. 12572/00, ונקבע כי המשיבים חייבים לשלם למשיבה סך של 240,092 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 11.1.01 ובצירוף הוצאותיה של המשיבה בגין הפרת הסכם לביצוע עבודות לבניית שלד.

1.

ביום 23.3.98 נערך ונחתם הסכם בין המבקשים לבין המשיבה, לפיו התחייבו המשיבים לבצע עבור המשיבה עבודות לבניית שלד של אחד-עשר בניינים שבנתה המשיבה במעלות (להלן: ההסכם ). ההסכם ונספחיו כללו לוח זמנים מוסכם לביצוע השלבים השונים בבניה, וכן להשלמה סופית של העבודות. בעיקרון הוסכם כי בתוך 60 ימים מיום תחילת העבודה, עם קבלת צו התחלת עבודה, ישלימו המבקשים את בניית השלדים וכי בתוך 90 ימים מיום תחילת העבודה תושלם יציקת הקירות הבלולים בעבודות הפיתוח. בנוסף נקבעו בהסכם הוראות פיצוי מוסכמות – הוראה לפיצוי מוסכם עבור כל יום איחור בהשלמת העבודות והוראה לפיצוי מוסכם בגין הפרה של התחייבות להעסקת המספר המוסכם המינימאלי של פועלים (ארבעה פועלים + בנאי לכל בניין). הוראה אחרונה זו הותנתה בקיומו של איחור בעבודות.

ביום 5.4.98 הוצא צו התחלת עבודה לששת הבניינים הראשונים. ביום 13.4.98 או למחרת התחילו המבקשים בעבודות. בחלוף 105 ימים מיום קבלת צו התחלת העבודה, טרם השלמת העבודות, הודיעה המשיבה למבקשים על ביטול ההסכם והמבקשים נתבקשו שלא להגיע לאתר. לאחר האמור השלימה המשיבה את העבודות באמצעות עובדיה וקבלנים אחרים.

2.

בעקבות ביטול ההסכם הוגשו לבית משפט השלום תביעות שונות. המבקשים הגישו לבית המשפט תביעה בה ביקשו לחייב את המשיבה עבור העבודות שביצעו באתר עד לביטול ההסכם בטענה כי מעשיה ומחדליה של המשיבה, ובהם בין היתר, אי תשלום השכר במועד, אי אספקת חומרים במועד וטעויות או עיכובים מצד בעלי המלאכה מטעמה, הם שהביאו לעיכוב בבניה. במסגרת סיכומיהם, אף טענו המבקשים לעושק בתנאי החוזה. נוכח כל האמור דרשו המבקשים את השכר עבור עבודתם, על פי החוזה וחרף העיכובים.

המשיבה הגישה כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד במסגרתו טענה להפרת ההסכם על ידי המבקשים, עקב איחור במועדים, אי העסקתם של מספר הפועלים המינימלי הקבוע בהסכם וכן בגין ליקויי בנייה, ועתרה לחייב את המבקשים לשלם לה את הפיצויים המוסכמים הקבועים בהסכם וכן פיצוי בגין התשלומים שנאלצה לשלם לקבלנים אחרים על מנת שישלימו את העבודות נשוא ההסכם. בתביעתה הדגישה המשיבה כי ההסכם נחתם רק לאחר שנבחן על ידי עורכי דינם של המבקשים ולאחר שהוכנסו בו הערות בכתב יד. כן ציינה המשיבה כי המבקשים נמנעו מלהציג את יומן העבודה שערכו, עובדה הפועלת לחובתם ומחזקת את עמדתה.

3.

בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט א' אליקים ) דחה את תביעת המבקשים וקיבל את טענת המשיבה כי המבקשים הפרו את ההסכם הפרה יסודית. בית המשפט קבע כי המבקשים לא עמדו במועדים שנקבעו בהסכם ולא העסיקו את מספר הפועלים לו התחייבו בהסכם. בית משפט השלום הוסיף וקיבל את טענת המשיבה לקיומם של ליקויים רבים בעבודות שבוצעו על ידי המבקשים עד ליום ביטול ההסכם, אשר היוו אף הם הפרה של תנאי ההסכם. בית המשפט דחה את טענת המבקשים לעושק וקבע כי נושא העמידה בזמנים היה נושא מרכזי ומשמעותי בהסכם. בית המשפט הוסיף וציין כי המבקשים הסתירו מידע ומסרו נתונים סותרים באשר לצו התחלת העבודה ומועדי ביצוע העבודות וסיומן. בפרט ציין בית המשפט כי המבקשים נמנעו במכוון מהצגתו של יומן העבודה שניהלו, חרף קיומו. משכך, ביסס בית משפט השלום את קביעותיו באשר לשאלות שבמחלוקת על יומן העבודה של המשיבה ועל העדויות שניתנו בפניו, ובפרט עדויותיהם של מנהלי העבודה של המשיבה והמומחה מטעמה, עדויות שנמצאו על ידו אמינות. מנגד דחה בית המשפט את עדותו של המבקש, כבלתי עקבית.

נוכח האמור קבע בית משפט השלום כי המשיבה הייתה רשאית, על פי תנאי ההסכם עצמו, לבטל את ההסכם בשל הפרתו היסודית על ידי המבקשים. כן נקבע כי המשיבה זכאית, בהתאם להסכם, לפיצוי מוסכם בסך של 174,250 ש"ח בגין 105 ימי איחור בהשלמת העבודות, לפיצוי בסך של 175,890 ש"ח בשל אי העסקה של מספר הפועלים הנדרש וכן את הסכומים ששילמה המשיבה לקבלנים חלופיים, בתוספת של 15% עבור דמי ניהול, כקבוע בהסכם. בית משפט השלום פסק כי על המבקשים לשלם למשיבה סכום של 758,753 ₪, בהפחתת הסכומים שהגיעו למבקשים בגין העבודות שבוצעו על ידם. לאחר קיזוז הסכום ששולם למבקשים עד לאותו שלב, בסך של 163,449 ש"ח, חויבו המבקשים בתשלום סך של 240,092 ש"ח למשיבה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 11.1.01 ועד ליום התשלום בפועל ובתוספת החזר הוצאות ותשלום שכר טרחת עו"ד.

4.

בעקבות פסק דינו של בית משפט השלום פנו המבקשים בערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. המבקשים לא צירפו את כתבי הטענות שהוגשו בבית המשפט המחוזי, ברם מפסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ללמוד כי בערעורם טענו המבקשים נגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום. המערערים שבו על טענותיהם כי עיכובים שונים בעבודות התרחשו בשל מעשיה ומחדליה של המשיבה או פועלים מטעמה. כן טענו המבקשים כי צווי התחלת העבודה לא הגיעו במועדים שנטענו. לבסוף טענו המבקשים טענות הנוגעות לאופן ניהול הדיון בפני בית משפט השלום ובפרט לעניין הגבלת החקירה הנגדית לעדי המשיבה. עוד נטען כי המבקש 2 התייצב לעדותו מבלי שהיה מוכן לחקירה, מתוך הנחה שהדיון יידחה, ולכן נתגלו סתירות בעדותו. לטענת המבקשים היה צריך בית משפט השלום להתעלם מסתירות אלה ולהביא בחשבון את נסיבות מתן העדות.

המשיבה תמכה בפסק דינו של בית משפט השלום. כן הוסיפה המשיבה כי בית משפט השלום עשה כל שביכולתו לאפשר למבקשים לנהל את משפטם כראוי ואף איפשר למבקש 2 להפסיק את עדותו ולהשלימה בישיבה נפרדת במועד מאוחר יותר.

5.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשים. בית המשפט קבע כי אין מקום להתערבות בממצאים העובדתיים שקבע בית משפט השלום, מאחר שלא נמצא פגם כלשהו בקביעות העובדתיות שקבע בית משפט השלום ושפורטו על ידו כראוי. בית המשפט המחוזי הדגיש, בין היתר, כי בית משפט השלום הסתמך בקביעת ממצאיו על העדרו של יומן העבודה שניהלו המבקשים ועל העדר מסמכים אחרים הסותרים את טענותיה, מסמכיה ותצהירי עדיה של המשיבה. בנוסף ציין בית המשפט המחוזי את קביעתו של בית משפט השלום לגבי אי מהימנותו של המבקש 2. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי טענת המבקשים שחלק ניכר של העיכובים נגרם בעטייה של המשיבה ועובדיה לא הוכחה בראיות. כן נקבע כי המבקשים לא העלו סיבות טובות מדוע אין לחייבם בפיצוי המוסכם לפי ההסכם, בפרט מאחר שהיו מודעים לכל תנאי ההסכם, התייעצו עם עורכי דינם לגביו ואף הוסיפו שינויים בכתב יד לגבי חלק מהוראותיו. לבסוף בחן בית המשפט המחוזי, מיוזמתו, את השאלה אם אין בהוראות הפיצוי בגין איחור ובגין העדר מספר הפועלים המינימאלי משום כפל פיצוי, והכריע כי אופן ניסוחם של הסעיפים מעיד כי הצדדים התכוונו כי ניתן יהיה לחייב את המבקשים בתשלום פיצוי בגין שני הרכיבים.

6.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

בבקשתם טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי לא התייחס בפסק דינו לטענותיהם וכן כי בית משפט השלום טעה טעויות עובדתיות. בפרט נטען כי בית המשפט נתן משקל רב מדי לעובדה שהמבקשים לא הציגו את יומן העבודה שניהלו.

לטענתם, הם פסקו מלנהל יומני עבודה לאחר שנציגי המשיבה סירבו לאשר בחתימתם את היומנים. עוד נטען כי שני בתי המשפט טעו כאשר לא בחנו ולא הסתמכו על יומני המשיבה, מהם עולה, כך לטענתם, כי עמדו בדרישות ההסכם.

לטענת המבקשים טעה בית משפט השלום בקביעת המועדים של התחלת וסיום העבודות של שלבי העבודה השונים. עוד נטען כי צו התחלת העבודה ניתן בערבו של חג אלאדחא של העדה המוסלמית, אליה משתייכים המבקשים, ולכן לא ניתן היה להתחיל את העבודות מיד עם קבלת הצו. המבקשים חזרו בהרחבה גם על טענותיהם בפני הערכאות הקודמות לפיהן האיחור בעבודתם נגרם בשל עיכובים או אי ביצוע מספק של העבודות שביצעו בעלי מקצוע אחרים מטעמה של המשיבה וכן בשל איחור בהספקתם של חומרים שנדרשו לביצוען של העבודות. ב"נטו", כך נטען, לא איחרו המבקשים בזמן ביצוע העבודות. בנוסף נטען כי בית משפט השלום טעה בהבנת ובחישוב דרישות הפועלים בשלבי העבודות השונים וכי בחלק מן הימים נשלחו פועלים הביתה מאחר שלא ניתן היה להעסיקם בשל עיכובים מצד המשיבה. בסופו של דבר, כך נטען, הפעילו המבקשים יותר ימי-פועלים מכפי שנדרשו.

המבקשים תוקפים את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבה, בטענה כי לא הסתמך על ממצאים מוחשיים בהכנת חוות דעתו. כמו כן שבים הם על טענתם כי לא היה מקום לייחס משקל רב לסתירות בעדותו של המבקש 2. בנוסף נטען כי קביעת פיצוי בגין האיחור במועדי סיום העבודות ובנוסף בגין אי העמידה במספר מינימאלי של פועלים, מהווה כפל פיצוי, שלא היה מקום לקביעתו.

7.

לאחר בחינת בקשת המבקשים על נספחיה, ומבלי שנדרשתי לתגובת המשיבה, מצאתי כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

כלל נקוט הוא בידי בית משפט זה כי בקשת רשות ערעור היוצרת "גלגול שלישי" של ההליך המשפטי, ניתנת במקרים חריגים, כאשר הבקשה מעלה שאלה עקרונית שבמשפט שהשלכותיה חורגות מהסכסוך הפרטני שבין הצדדים [רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. אלא שבקשת רשות הערעור שלפניי אינה מגלה שאלה עקרונית המחייבת דיון נוסף. השאלות שהעלו המבקשים עניינן בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית ובפרשנותה את ההסכם הפרטני שבין המבקשים לבין המשיבה. בנסיבות אלה, אין מקום לבחינת הטענות במסגרתה של ערכאה שלישית.

זאת ועוד, כבית המשפט המחוזי, אף אני לא מצאתי כי נפל פגם מהותי בקביעותיו של בית משפט השלום, המחייב את התערבותו של בית משפט זה כערכאת ערעור, ובפרט כערכאת ערעור שניה. הלכה ידועה ומבוססת היא כי ערכאת ערעור תמעט להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, בפרט בממצאים המבוססים על התרשמותה מעדים [ראו לאחרונה: ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (לא פורסם, 27.7.08)]. בהתחשב בסתירות בעדותו של המבקש 2, בהעדרו של יומן העבודה או של ראיות סותרות אחרות לטענות המשיבה ונוכח קביעות המהימנות של בית משפט השלום, אשר התרשם באופן בלתי אמצעי מעדויותיהם של עדי המשיבה, לא מצאתי פגם בקבלת עמדתה של המשיבה כאמור בתצהירים מטעמה ובעדויות עדיה בפני בית משפט השלום. כן מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי אין מניעה לחיוב המבקשים בפיצוי המוסכם הן בגין האיחור והן בגין אי העמדת מספר פועלים מספיק.

11.

אשר על כן הבקשה נדחית.

מאחר שלא נתבקשה תשובת המשיבה איני עושה צו להוצאות.