רע"א 2688/22 אורגני שלי בע"מ נ. רמנוע תעשיות אורגניות בע"מ

1.

בין המבקשת, חברה אשר מייבאת מאנגליה דשן אורגני נוזלי (להלן: המוצר ), לבין המשיבה, חברה אשר משווקת ומפיצה את המוצר בישראל, נחתם בחודש אוקטובר 2015 הסכם להפצת המוצר. בהתאם להוראות ההסכם, המבקשת תעניק בלעדיות למשיבה בשיווק המוצר בישראל (בכפוף לסייג בחוזה שנוגע לשיווק המוצר באריזות קטנות לשוק הגינון בלבד) לפרק זמן שתחילתו ביום חתימת ההסכם ועד ליום 31.10.2016 (להלן: התקופה ), וכי ככל שאחד מן הצדדים לא יודיע בכתב על סיום ההתקשרות עד לשלושה חודשים לפני סיום התקופה, יתחדש ההסכם באופן אוטומטי (בכפוף להצגת תכנית יעדים) לפרק זמן של שנה נוספת (להלן: ההסכם ). ביום 4.9.2016, כחודשיים עובר לסיום התקופה (ולאחר המועד שנקבע בהסכם להודיע על אי-הארכתו), שלחה המבקשת למשיבה הודעה על סיום ההתקשרות ועל העברה חלקית של פעילות המבקשת לידי חברה אחרת (להלן: הודעת סיום ההתקשרות ). למחרת היום שלחה המשיבה הודעת מענה למבקשת בה טענה, בין היתר, כי בהתאם להסכם עליו חתמו הצדדים תקופת ההתקשרות מסתיימת ביום 31.10.2017, וכי הפסקת ההתקשרות באופן חד-צדדי תגרום למשיבה נזק רב. ביום 28.2.2017 הגישה המשיבה תביעה לבית משפט השלום בפתח תקווה נגד המבקשת במסגרתה עתרה לפיצוי כספי בסך 425,412 ש"ח בשל הרווחים שהייתה צפויה להפיק לטענתה אלמלא הייתה המבקשת מפסיקה את ההתקשרות עמה (יוער כי התביעה הוגשה גם נגד מנכ"ל המבקשת, שאינו צד לבקשה זו).

2.

ביום 7.7.2019 קיבל בית משפט השלום בפתח תקווה את תביעת המשיבה בחלקה וקבע, בעיקרם של דברים, כי חרף העובדה שהמבקשת שלחה למשיבה את הודעת סיום ההתקשרות כחודשיים לפני סיום התקופה בניגוד לקבוע בהסכם, עמידתה הדווקנית של המשיבה על הוראות ההסכם בהקשר זה היא חסרת תום לב ועומדת בניגוד למצוות סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. עוד קבע בית המשפט כי המשיבה לא הוכיחה את הנזק שנגרם לה כתוצאה מסיום ההתקשרות. בית המשפט קבע כי בשל האיחור בהודעת סיום ההתקשרות, המבקשת תשלם למשיבה פיצויים בסך 50,000 ש"ח כמפורט בפסק הדין.

3.

המשיבה ערערה על פסק הדין. ביום 17.6.2020 קיים בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו דיון בערעור ונתן, בהסכמת הצדדים, פסק דין בערעור. בפסק הדין נקבע כי תבוטל קביעתו של בית משפט השלום שלפיה עמידתה של המשיבה על זכותה לקיום החוזה היא דווקנית, והתיק יוחזר לבית משפט השלום לדיון בשאלת הפיצוי למשיבה. במסגרת זאת, נקבע כי יוכלו הצדדים להגיש ראיות מטעמם לעניין הנזק.

בהמשך לכך, ולאחר שהוגשו חוות דעת מטעם הצדדים בעניין, ביום 28.1.2021 הורה בית משפט השלום על מינוי מומחה מטעם בית המשפט; וביום 20.5.2021 הגישה המומחית מטעם בית המשפט (להלן: המומחית ) את חוות דעתה, שלפיה גובה הנזק שנגרם למשיבה בגין הפסקת ההתקשרות עומד על 154,744 ש"ח.

4.

ביום 5.9.2021 דחה בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' סגנית הנשיאה ש' קמיר-וייס ) את תביעת המשיבה. בית המשפט קבע כי המבקשת הפרה את ההסכם, וכי המשיבה הוכיחה שבשל ההפרה נגרם לה נזק. ואולם, נקבע כי המשיבה לא עמדה בנטל להוכיח את שיעור הנזק וזאת, בין היתר, בשל היעדר נתונים מלאים ואמינים לעניין ההכנסות וההוצאות שכרוכות במכירת המוצר.

5.

המשיבה הגישה ערעור על פסק הדין וביום 24.3.2022 קיבל בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטות מ' נד"ב ו ח' קיציס כנגד דעתה החולקת של כב' השופטת מ' בן-ארי ) את הערעור וקבע כי המשיבה עמדה בנטל הוכחת שיעור הנזק. בית המשפט קבע, בעיקרם של דברים, כי יש לקבל את מרבית מסקנות המומחית לעניין שיעור הנזק שנגרם למשיבה בשל הפסקת ההתקשרות, וכי אף אם ישנן סתירות בתשתית הראייתית שעומדת בבסיס תביעתה של המשיבה, אין הדבר משפיע על המסקנות בחוות הדעת של המומחית. נקבע כי המבקשת תשלם למשיבה פיצוי בסך 111,138 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה, והוצאות משפט כמפורט בפסק הדין. דעת המיעוט סברה כי חוות הדעת של המומחית אינה בגדר תחליף להצגת תשתית ראייתית, וכי חלק מן הנתונים עליהם התבססה המומחית לא הוצגו והוכחו במסגרת ההליך.

6.

מכאן הבקשה שלפניי, שלצידה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי (אשר נדחתה בהחלטתי מיום 24.4.2022). המבקשת סומכת ידיה על דעת המיעוט בבית המשפט המחוזי וטוענת, בעיקרם של דברים, כי דעת הרוב בבית המשפט המחוזי שגתה במשקל שהעניקה לתשתית העובדתית שהציגה המשיבה, ובקביעה כי האחרונה עמדה בנטל הוכחת שיעור הנזק. בנוסף נטען, כי חוות הדעת של המומחית אינה מבוססת, וכי לא היה מקום להסתמך עליה בפסק הדין. לבסוף, טוענת המבקשת כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי גורם לה עיוות דין.

7.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין. לכך אוסיף כי אין בעובדה שבית המשפט המחוזי הגיע לתוצאה שונה מזו שנקבעה בפסק דינו של בית משפט השלום או בקיומה של דעת מיעוט, כשלעצמן, כדי להקים עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (רע"א 8828/21 גני שפרעם נ' בחוס , פסקה 5 (7.4.2022); רע"א 946/22 פרר נ' מירג' פיתוח לישראל בע"מ , פסקה 5 (8.3.2022); רע"א 2988/18

לוריא נ' טלגם , פסקה 5 (4.7.2018)).

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.