רע"א 2707/15יוסף אבוקביטה נ. אברהם כהן

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ד' סלע ) בע"א 40385-10-14 מיום 10.2.15, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על פסק-דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופטת א' הוך-טל ) בת"א 14476-99 מיום 21.8.14. במוקד הבקשה חוזה להשכרת חנות ששימשה למסעדה.

רקע והליכים קודמים

ב.

הפרשה ראשיתה בשלהי האלף הקודם. ביום 31.8.98 נכרת הסכם בין המבקש ושותפו העסקי למשיב. לפי ההסכם, ישכיר המשיב לשותפים חנות שבבעלותו למשך שנה תמורת 83,000 ש"ח. בנוסף התחייבו המשיבים לשלם למשיב בעבור הוצאות נוספות, הכוללות, בין היתר, דמי תיווך, העתקת קו טלפון ועלות ביול. לאחר מספר חודשים, שבמהלכם ניהלו השותפים במקום מסעדה, עזבו השניים את הנכס מבלי ששילמו את מלוא הסכום שנקבע בהסכם. המשיב תבע את השותפים לדין, וביום 3.1.00 התקבלה התביעה בפסק-דין שניתן נגד המבקש, במעמד צד אחד. למעלה מעשור לאחר מכן, במסגרת הליכי הוצאה לפועל, גילה המבקש את קיומו של פסק-הדין, ופנה לבית המשפט בבקשה לביטולו. הבקשה התקבלה ביום 6.1.13.

ג.

ביום 21.8.14 – משהתנהל ההליך – קבע

בית משפט השלום בחיפה, כי המבקש ישלם למשיב סכום של 65,824 ש"ח, שרובו נובע מדמי השכירות אשר לא שולמו. במסגרת פסק-הדין נדחתה טענת המבקש, לפיה פעילות המסעדה נפסקה כתוצאה מהתנהגות המשיב, אשר נטען כי פירק את המזגנים שהותקנו במסעדה ולקח את התנור שהוצב בה – הכל על דעת עצמו וללא התרעה מראש. בית משפט השלום קבע, כי המבקש לא הוכיח שהמשיב אחראי למעשים המתוארים; זאת – חרף קיומו של מכתב מיום 28.1.99 בו המשיב מודיע לשותפים שהסיר בעצמו את המזגנים, ודורש מהם את עלות הפירוק. בית המשפט ציין, כי גם אם המשיב אחראי לפירוק המזגנים, לא ברור מדוע היה בכך כדי למנוע מן השותפים להמשיך את פעילותם העסקית בניהול המסעדה.

ד.

ביום 10.2.15 נדחה ערעור המבקש בבית המשפט המחוזי. בית המשפט נימק את קביעתו, בין היתר, בטעמים הבאים: ראשית, המבקש הפר את החוזה הפרה יסודית עוד לפני הסרת המזגנים, בכך שביטל את השיקים הדחויים שניתנו למשיב בעת כריתת החוזה. שנית, נראה כי הסרת המזגנים לא היתה הסיבה לעזיבת השותפים – זאת,

שכן השניים נמנעו מהגשת תלונה במשטרה או מתביעת את המשיב, והמשיכו להפעיל את המסעדה למעלה מחודש לאחר מכן.

בקשת רשות הערעור

ה.

הבקשה נשענת בעיקר על הטענה, שהסרת המזגנים על-ידי המשיב היותה הפרת חוזה מצידו. בנוסף, מפנה המבקש לפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום כדי להוכיח שהמשיב שיקר בעדותו, בה הכחיש שניתק את המזגנים. לטענת המבקש, תחושת הצדק נפגעת על-ידי מתן סעד לאדם שהעיד עדות שקר בפני בית המשפט.

דיון והכרעה

ו.

לאחר עיון, לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה. כידוע נשקלת רשות ערעור בגלגול שלישי במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית, או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך, או כאשר עלול להיגרם למבקש, אם תידחה בקשתו, עיוות דין חמור. בנידון דידן, טענות המבקש אינן מעלות שאלה עקרונית, ואין אני רואה מקום לחשש מעיוות דין חמור – והכל כפי שיפורט; ובמובהק אין עולה סוגיה משפטית או ציבורית מיוחדת המצדיקה גלגול שלישי, ואף לא נטען לכך. עסקינן לגופם של דברים בהשגה עובדתית.

ז.

אכן, ומעבר לצורך, יצוין כי לא תיתכן מחלוקת שהמשיב פירק את המזגנים; זאת נוכח הודאתו המפורשת בכך במכתבו מיום 28.1.99, כלהלן: (א) לא הסרתם את 2 המזגנים מגג החנות ונאלצתי לבצע זאת בעצמי בעלות של 500 ש"ח; (ב) לא הסרתם את התנור שהונח מחוץ למסעדה". עם זאת סבורני, כי אין בכך כדי לשנות מהותית את ההכרעה, שכן המבקש הפר את החוזה טרם הסרת המזגנים; ראשית , בכך שהמזגנים הותקנו מתחילה שלא כדין – עובדה שאינה שנויה במחלוקת – באופן המנוגד להוראות החוזה בין הצדדים. לפי סעיף 12 "השוכר מתחייב למלא אחר כל החוקים, צוים, חוקי עזר, תקנות ו/או הוראות תכניות בניין ערים של כל שלטון ו/או רשות כלשהי החלים על המושכר ו/או לגביו ו/או לגבי השימוש במושכר ו/או לגבי החזקתו". שנית , בכך שהשיקים הדחויים שניתנו למשיב בוטלו על-ידי המבקש עוד בטרם הסרת המזגנים. ולבסוף: המשך פעילות המסעדה כחודש לאחר הסרת המזגנים – בנוסף לכך שלא הוגשו תלונה או תביעה מצד המבקש – מצביע על כך שהסרת המזגנים לא הייתה "הקש ששבר את גב הגמל". על כן אין מקום להתערבות בגלגול שלישי.

ח.

מעבר לענייננו, קיימת דעה לפיה המשפט העברי פותח פתח לתביעה נזיקית בגין עדות שקר – אך רק במקרים בהם קיים קשר ישיר בין עדות השקר לנזק. הסנקציה המעוגנת בתורה כלפי עדי שקר היא "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" ( דברים י"ט, י"ט). מכאן שבמקרים בהם עדות השקר נועדה לחייב אדם בתשלום כסף – אותו סכום ישולם על-ידי עדי השקר ( משנה תורה לרמב"ם,

עדות י"ח, א'). משמע, אין חולק כי ניתן לחייב את עדי השקר לשלם מכוח הדין הפלילי העברי, והמחלוקת מתעוררת בשאלה האם ניתן לעשות זאת גם מתוקף דיני הנזיקין (לתשובה חיובית ראו ר' יעקובי "סעדים בעקבות עדות שקר" פרשת השבוע דברים (תשע"ב; עורכים א' הכהן ומ' ויגודה), 269; לדעה שונה ראו ע"א 572/74 רויטמן נ' בנק המזרחי , פסקה 5 לפסק-דינו של השופט – כתארו אז – ח' כהן (1975)). כך או כך, אין סברה לפיה חייב עד השקר בנזיקין ככל שעדותו לא הייתה נחוצה לשם פסק הדין, כמו בענייננו.

ט.

נוכח כל האמור מעלה, איני נעתר איפוא לבקשה.