רע"א 2752/03 Metallurgique de Gerzat S.A נ. ד"ר נחמן וילנסקי

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ה' גרסטל) לפיה נדחה ערעור המבקשת על החלטת רשמת בית המשפט (כבוד השופטת י' שיצר) שלא לבטל היתר המצאה מחוץ לתחום שניתן כנגד המבקשת.

המבקשת, שהינה חברה צרפתית שאינה פועלת מחוץ לגבולות צרפת, עוסקת, בין היתר, בייצור מכלים לצלילה. המשיבה הפורמלית 2 היא חברה המאוגדת בצרפת והעוסקת, בין השאר, במכירה, שיווק והפצה של מכלים המיוצרים על ידי המבקשת. המשיבה הפורמלית 3 היא חברה ישראלית, שנטען כי היא שייבאה את מיכל הצלילה נשוא התובענה. המשיב 1 הגיש תובענה כנגד המבקשת ושתי המשיבות הפורמליות, בגין נזקי גוף שנגרמו לו מהתפוצצות מיכל צלילה שנשמר ברשותו מספר שנים. לפי כתב התביעה גרמו המבקשת והמשיבות הפורמליות בהתרשלותן, ביחד ולחוד, להתרחשות פיצוץ מיכל הצלילה, ו/או לא מנעו התרחשותו, ואחראיות לנזקיו של המשיב. המשיב הגיש בקשה להיתר המצאת כתב התביעה ושאר כתבי בי דין אל מחוץ לתחום המדינה אל המבקשת ואל המשיבה הפורמלית 2. ההיתר ניתן, והבקשה לביטולו שהגישה המבקשת נדחה על ידי הרשמת.

הרשמת החליטה לבסס היתר להמצאה מחוץ לתחום על תקנה 500(7) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), המאפשרת מתן היתר כאשר "התובענה מבוססת על מעשה או על מחדל בתחום המדינה". הרשמת קבעה שלאור התפתחות דיני הגנת הצרכן בארץ ובעולם, יש לומר כי המוצר הפגום עצמו הפך להיות "מעשה", ולכן על אף שלא יוצר בישראל, הרי שיש לראות את התביעה כמבוססת על מעשה בתחומי המדינה. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט קמא. בית המשפט דחה את הערעור.

2.בית המשפט קמא אמנם חלק על נימוקיה של הרשמת, שהיו להשקפתו מרחיקי לכת יתר על המידה וסתרו את דיני המשפט הבינלאומי הפרטי הישראלים, אך הסכים לתוצאה אליה הגיעה. את החלטתו זו נימק בית המשפט בכך שהמבקשת ביצעה מחדל בתחומי ישראל- כשלא יידעה את המשיב על קיומם של פגמים במכלים, פגמים אשר בית המשפט קמא סבר כי המבקשת הייתה מודעת אליהם. למעלה מן הצורך, כך כדברי בית המשפט קמא, מצא הוא כי ניתן להמציא את כתב התביעה למבקשת שבמדינת צרפת מכוח תקנה 500(10) לתקנות, המאפשרת מתן היתר להמצאה מחוץ לתחומי המדינה כאשר "האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא בעל דין דרוש, או בעל דין נכון, בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה". תנאי התקנה מתקיימים, לשיטת בית המשפט קמא, כיוון שהמשיבה הגישה כהלכה תובענה נגד המשיבה הפורמלית 3. בית המשפט קמא מצא כי אמנם המשיבה הפורמלית 3 נמחקה ממרשם החברות וחדלה מלהתקיים, אך המחיקה בוצעה רק שבוע לאחר שהוגשה לבית המשפט התובענה נגדה. כנגד החלטה זו מכוונת הבקשה שפניי.

3.המבקשת סבורה כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי היא אחראית למחדל בתחומי מדינת ישראל. המבקשת סבורה כי קביעה זו סוטה מההלכה שנקבעה בע"א 565/77 מזרחי נ' Nobel's Explosives Co. Ltd . , פ"ד לב(2) 115

(להלן: פרשת מזרחי ). טענה זו מבססת המבקשת על העובדה שגם באותה פרשה נטען כי היצרן הזר אחראי ביחד ולחוד עם אחרים למחדל אי יידוע בדבר הפגם, אולם הנשיא י' זוסמן דחה את הטענה, שכן דובר, כלשונו, בתאור "הססני ומעורפל". המבקשת סבורה כי שומה על המשיב להצביע על האחראי למחדל, ובכל מקרה, המבקשת לא יכולה להיות אחראית למחדל, כיוון שהיא פועלת רק בצרפת. באשר לתקנה 500(10), לשיטת המבקשת, התובענה כנגד המשיבה הפורמלית 3 לא הוגשה כהלכה, כיוון שחברה זו חדלה להתקיים עוד קודם להגשת התביעה, כך לפי תדפיס מאת רשם החברות אשר צורף לבקשה שבפניי, ומכל מקום, לא הוכח כי הומצאה למשיבה הפורמלית 3 הזמנה לדין - כנדרש בתקנה 500(10).

המשיב תומך בהחלטת בית המשפט קמא. המשיב סבור כי בית משפט ישראלי הוא הפורום הנאות לבירור התובענה. הוא טוען כי המבקשת אחראית למחדל בתחומי מדינת ישראל, ושטענותיו בעניין זה ממוקדות וברורות. הוא סבור כי אחריות המבקשת משתרעת אל מעבר למועד יצור המוצר, כיוון שהיא ידעה כי מוצריה משווקים בכל רחבי העולם. לעניין תקנה 500(10) לתקנות, המשיב טוען כי מועד המסירה הקובע הוא המועד בו הוגשה התובענה לבית המשפט, ולא מועד מסירת כתב התביעה לנתבע.

4.לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה שהוגשה עליה החלטתי ליתן רשות ערעור, ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל.

משמעות הדיבור "מעשה" בתקנה 500(7) פורשה בפסק הדין בעניין מזרחי , בו נקבע כי לא די בקרות הנזק בישראל על מנת להצמיח עילה למתן היתר המצאה לחוץ לארץ. ניתן אולי כיום לשגות בהרהורים בדבר ההצדקה להלכה זו, אך היא הלכה מחייבת אשר בתי המשפט בארץ עודם נאמנים לה (ראו למשל: רע"א 516/00 Allison Engine Co. Inc.

נ' גילה אלטר , תק-על 2000(2) 182), והצדדים לא השיגו עליה בטיעוניהם בפניי. לאור הלכת מזרחי , יצרן זר, אשר ייצר כנטען מוצר פגום בחוץ לארץ, אינו בא בגדרי התקנה. על כן צדק בית המשפט קמא כאשר דחה את נימוקי הרשמת.

יחד עם זאת, שגה בית המשפט קמא כשקבע שהמבקשת אחראית למחדל בתחומי מדינת ישראל. כשם שמעשה הייצור ארע בחוץ לארץ, כך גם המחדל, אם היה, ארע במדינת צרפת. הואיל וכל עיסוקה של החברה מתמקד במדינת צרפת, והואיל ואין היא עוסקת בשיווק מוצריה מחוץ לגבולותיה של מדינה זו, הרי שאף אם הייתה חייבת ליידע על פגם שנפל באחד ממוצריה, הרי שזוהי חובה שהיה עליה לממש במדינת פעילותה - צרפת. זאת, הואיל ולו הייתה מיידעת גורם כלשהו על הפגם הנטען, הלא שכחברה הפועלת בצרפת הייתה היא עושה זאת בצרפת. כלומר- גם מחדל אי היידוע, אם היה, ארע בצרפת. זאת ועוד, כל מסקנה אחרת, תביא בפועל לנגיסה בהלכת מזרחי , שהרי כמעט בכל מקרה בו מתבקש מתן היתר המצאה ליצרן זר, ניתן יהיה לטעון שהיצרן התרשל כשלא יידע את הצרכן הישראלי על הפגם (ואכן טענה זו עלתה, כאמור, בטיעוני מבקש ההיתר להמצאה מחוץ לתחום השיפוט בעניין מזרחי ).

5.משהגעתי למסקנה כי אין ליתן היתר המצאה מכוח תקנה 500(7) לתקנות, נדרש אני לדון בתחולת תקנה 500(10) על המקרה שבפניי, עניין שהכרעת בית המשפט קמא בו נעשתה למעלה מן הצורך. בע"א 481/84 אטלנטיק נ' Astilleros Y. Talleres del Noroeste S.A . , פ"ד מב(3) 102 נקבע כי יש לבחון את השאלה האם קיימת הצדקה לצירוף הנתבע הזר לתביעה שהוגשה נגד נתבע מקומי, בשני שלבים. בשלב הראשון יש לקבוע אם הוגשה התביעה נגד הנתבע הישראלי "כהלכה"- קרי לבדוק אם התובענה עומדת בדרישות הדיוניות השונות ואינה משוללת יסוד על פניה. בשלב השני, על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו בשאלה האם יש הצדקה עניינית להמציא היתר המצאה לבעל הדין הזר. במסגרת שלב זה, יבחן בית המשפט שמא התביעה כנגד הנתבע הישראלי הינה שולית ומשנית בערכה, וישנו חשד שהיא הוגשה אך ורק במטרה לאפשר המצאת הזמנה לדין לנתבע העיקרי, שהוא הנתבע הזר.

בנטל הוכחת התקיימות התנאים המנויים בתקנה 500, נושא המבקש היתר המצאה מחוץ לתחום. לפיכך אין לסמוך כאן על פגמים שבהתנהלות המבקשת בקשר להוכחת טענתה כי התובענה כנגד המשיבה הפורמלית 3 הוגשה שלא כהלכה. בחומר הראיות שהגיש המשיב אין די כדי לשכנע כי תובענתו כנגד המשיבה הפורמלית 3 הוגשה כהלכה והומצאה למשיבה הפורמלית 3 כדין. ודוק - התקנה, לפי לשונה, מתייחסת אל המצאתה כדין של התובענה לנתבע הישראלי, ולא רק אל הגשתה כהלכה. כיוון שלשון התקנה מפורשת, ולפיה נדרשת גם מסירה כדין של ההזמנה לדין לנתבע הישראלי, אין להסתפק בכך שהתובענה הוגשה כהלכה לבית המשפט. המשיב לא הראה כי התובענה הומצאה למשיבה הפורמלית 3, טרם שזו חדלה מלהתקיים כאישיות משפטית. למעשה, לא הביא המשיב כל הוכחה שניתן יהיה ללמוד ממנה על מועד המצאת התובענה למשיבה הפורמלית 3. ברי, כי אם התובענה הומצאה למשיבה הפורמלית 3 רק לאחר שנמחקה ממרשם החברות, הרי שהיא לא הומצאה כדין, שהרי בשלב זה לא הייתה יכולה המשיבה הפורמלית 3 להיות צד להליכים משפטיים. משלא עמד המשיב בנטל ההוכחה כי תובענתו הוגשה כהלכה וכי הומצאה לנתבע הישראלי כדין, אין גם להתיר לו להמציא הזמנה לדין אל מחוץ לתחומי המדינה לפי תקנה 500(10) לתקנות.

הערעור מתקבל. היתר ההמצאה מחוץ לתחום שניתן כנגד המבקשת יבוטל. המשיב 1 יישא בהוצאות המבקשת בסך 10,000 ש"ח.