רע"א 2792/19 בני וצביקה בע"מ נ. מ.א. טכנולוגיות מיחזור בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סג"נ י' שבח ) מיום 1.4.2019 בהפ"ב 32864-09-18 והפ"ב 36018-09-18, במסגרתו קיבל בית המשפט, באופן חלקי, את בקשת המשיבים לביטול פסק בוררות שניתן על דרך הפשרה (הבורר עו"ד עמוס גבריאלי; להלן: הבורר ) והפחית את גובה הריבית שנפסקה במסגרתו.

הרקע העובדתי

1.

בין המשיבה, מפעילת אתר פסולת, לבין המבקשת, העוסקת בעבודות מחזור והריסה, קיים סכסוך ארוך שנים. נושאי המחלוקת בין הצדדים הם סובסידיות המשולמות על ידי המדינה ואמורות להתחלק בין שני הצדדים באופן שווה וכן על מחירי הטמנת הפסולת. הבורר נדרש לסכסוך בין הצדדים עוד בשנת 2010 ובפסק בוררות מיום 17.5.2010 הכריע בשאלת מחיר ההטמנה ובשאלת הסובסידיות (להלן: פסק הבוררות הראשון ).

2.

לאחר שהמבקשת סברה כי המשיבה לא ממלאת אחר הוראות הבורר בקשר לסובסידיות ואילו המשיבה עתרה לתשלום נוסף בגין מחזור כמות נוספת, החל להתנהל אצל הבורר הליך בוררות נוסף בשנת 2012. הליך זה נזנח למשך כשש שנים וחוּדש בשנת 2018. בישיבה שהתקיימה ביום 4.6.2018 הציע הבורר לצדדים להסמיכו לפסוק על דרך הפשרה, בדומה לדרך הקבועה בסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. שני הצדדים הסכימו להצעה.

3.

ביום 3.7.2018 ניתן פסק הבוררות, במסגרתו הכריע הבורר במחלוקות בין הצדדים. באשר למחיר הכמות הנוספת, קבע הבורר כי המחיר לטון יעמוד על סך של 22 ש"ח בתוספת מע"מ. עוד קבע הבורר כי על המשיבה לשלם למבקשת סך של 135,657 ש"ח בתוספת מע"מ, וכי התשלום יבוצע בתוספת הצמדה למדד המחירים לצרכן ובצירוף ריבית שנתית בשיעור של 4% החל מיום 1.1.2012.

4.

לאחר מתן פסק הבוררות פנתה המשיבה לבורר וביקשה ממנו לתקנו, מכיוון שלשיטתה לא הכריע הבורר בטענתה בדבר אי קבלת מלוא הסובסידיות המגיעות לה, וכן ביקשה לתקן את קביעת הבורר ביחס לשיעור הריבית. בהחלטתו מיום 5.8.2018 דחה הבורר את הבקשה לתיקון, מכיוון שזו לא נופלת בגדרי סעיף 22 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ) אלא נגעה למהותה של ההכרעה.

5.

המשיבה לא השלימה עם תוצאה זו והגישה בקשה לביטול פסק הבוררות, בטענה כי הבורר לא הכריע באחד הנושאים שנמסרו להכרעתו ועל כן מתקיימת עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(5) לחוק הבוררות. מעבר לכך, טענה המשיבה נגד שיעור הריבית שפסק הבורר.

6.

בפסק דינו דחה בית המשפט המחוזי את טענת המשיבה כי הבורר לא הכריע בשאלת הסובסידיה ועל כן לא קמה בהקשר זה עילת ביטול. לצד זאת, בית המשפט מצא כי יש ממש בטענת המשיבה בדבר שיעור הריבית שקבע הבורר. בית המשפט עמד על כך שבהתאם לתקנות פסיקת ריבית והצמדה (קביעת שיעור הריבית ודרך חישובה), התשס"ג-2003 (להלן: תקנות הריבית ) , שיעור הריבית הצמוד עומד, לפחות החל משנת 2012 (מועד תחילת החיוב על פי פסק הבוררות), על כ-1% ושיעור ריבית הפיגורים עומד על 7.5%. בנסיבות אלה מצא בית המשפט כי קיימות שתי אפשרויות, או שהבורר שגה באשר לשיעור הריבית העדכני לפי תקנות הריבית, או שחייב את המשיבה בריבית פיגורים.

7.

על כן, קבע בית המשפט, ככל שמדובר בטעות, מדובר בטעות הבאה בגדרו של סעיף 22 לחוק הבוררות והוא מוסמך לתקנה. ואילו, ככל שפסק הבורר ריבית פיגורים, הרי שקיימת עילת ביטול שעניינה חריגה מסמכות, שכן המבקשת הסתפקה בתביעתה בהפרשי ריבית והצמדה, וכלל לא תבעה סעד של ריבית פיגורים. אף אם מדובר בפסיקה על דרך הפשרה, אין הבורר רשאי לפסוק סעד שלא נתבע. על כן, בקשת הביטול התקבלה בחלקה ובית המשפט הורה על תיקון פסק הבוררות כך שהמשיבה תשלם את היתרה לתשלום "בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה" ולא בתוספת ריבית בסך של 4%.

מכאן הבקשה שלפנַי.

8.

במסגרת הבקשה התמקדה המבקשת בכך שהתערבות בית המשפט בפסק בוררות שניתן על דרך הפשרה צריכה להיעשות במקרים חריגים וקיצוניים בלבד, והמקרה דנא אינו המקרה המתאים להתערבות מעין זו. מעבר לכך, נטען כי שיעור הריבית שפסק הבורר היה בסמכותו ושגה בית המשפט בקבעו כי מדובר בטעות או בריבית פיגורים.

9.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה מצאתי כי דינה להידחות. כידוע, רשות ערעור על החלטות של בית המשפט בענייני בוררות תינתן רק במקרים חריגים המעוררים שאלה עקרונית משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק או מניעת עיוות דין (ראו למשל: רע"א 337/19 החברה העירונית לפיתוח תיירות הרצליה בע"מ נ' אביאל מסעדות בע"מ , פסקה 3 (16.5.2019)). הדבר נכון במשנה תוקף כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור על החלטה בקשר לביטול או אישורו של פסק בוררות (ראו למשל: 2676/19 דוד נ' ניצן , פסקה 4 (16.4.2019)). הבקשה דנא רחוקה מאמת מידה מחמירה זו ועל כן דינה להדחות.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.