רע"א 2812/16 רע"א 2812/16

בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 27.3.2016 ומיום 31.3.2016 בע"א 34433-03-16 (כב' השופט ח' ברנר ), בגדרן התקבלה באופן חלקי בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 8.2.2016 בת"א 35874-08 (כב' השופטת ע' רביד ) (להלן: פסק הדין ), אשר חייב את המבקשים בתשלום פיצויים בגין נזקי גוף למשיבה. כמו כן, בפני בקשה למתן סעד זמני דחוף במעמד צד אחד – עיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור דנא.

רקע

1.ביום 8.2.2016 חייב בית משפט השלום את המבקשים בתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו למשיבה בסך כולל של 441,540 ש"ח, בצירוף שכר טרחת עורך-דין כולל מע"מ בשיעור של 15.34 אחוזים, כמו גם החזר הוצאות מומחי המשיבה, מומחי בית משפט ותשלום אגרה. כמו כן, נוכח התנהלותם הבעייתית של המבקשים בתיק, נקבע כי יש מקום לקביעת סכום הוצאות נוסף הולם בסך של 50,000 ש"ח. סכום הפיצויים האמור נפסק לאחר שבית משפט השלום קבע כי נזקי הגוף שנגרמו למשיבה נבעו מהתמוטטות חלקים מתקרה שנפלו עליה תוך כדי שנתהּ בדירה ששכרה מהמבקשים (להלן: התאונה ), כשהמבקשים היו מודעים לבעיה בתקרה עובר לקרות התאונה.

2.המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, בגדרו הכחישו את עצם קרות התאונה והלינו על הסכומים שנפסקו למשיבה, כמו גם על אחוזי הנכות שנקבעו לה. בצד זאת, הגישו המבקשים בקשה "דחופה" לעיכוב ביצוע פסק הדין במעמד צד אחד. המבקשים טענו בבקשתם לעיכוב הביצוע כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, שכן נוכח מצבה הכלכלי הרעוע של המשיבה, לא יהיה בידה להשיב את הסכומים שנפסקו אם יתקבל ערעורם. בהחלטתו מיום 16.3.2016 קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום לדון במעמד צד אחד בבקשה לעיכוב ביצוע, וביקש את תגובת המשיבה לבקשה. בהמשך הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע זמני של פסק הדין במעמד צד אחד עד למתן החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע. ביום 20.3.2016 דחה בית המשפט את הבקשה לעיכוב ביצוע זמני, תוך שהבהיר כי מדובר בחיוב כספי גרידא, וכי לא חל כל שינוי בנסיבות המצדיק דיון במעמד צד אחד. בתגובתה התנגדה המשיבה לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, בהדגישה כי המבקשים לא ביססו טענתם בדבר היעדר יכולתה להשבת המצב לקדמותו, ככל שיהיה בכך צורך. עוד נטען, כי סיכויי הערעור אינם גבוהים, שכן פסק הדין מבוסס על ניתוח הראיות וקביעות מהימנות - קביעות אשר ערכאת הערעור לא נוטה להתערב בהן. יצוין, כי בטרם הגשת תגובת המשיבה, הגישו המבקשים בקשה להשיב לתגובתה לכשתוגש, אשר נדחתה ביום 24.3.2016, לאחר שהובהר להם כי בהליכי ערעור אין זכות תשובה לתגובה.

3.ביום 27.3.2016 קיבל בית המשפט המחוזי באופן חלקי את בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע פסק הדין. נקבע, כי מאזן הנוחות אינו נוטה באופן מובהק לטובת המבקשים באופן שיש בו כדי להצדיק עיכוב ביצוע מלא של פסק הדין, שכן אלו לא הניחו תשתית ראייתית להוכחת טענתם כי המשיבה נעדרת יכולת כלכלית. בצד זאת צוין, כי יש ליתן משקל לעובדה שחלק ניכר מסכום הפיצויים שנפסק הוא בגין אובדן השתכרות לעתיד, כך שעיכוב תשלום סכום זה לא צפוי להסב אי-נוחות למשיבה. באשר לסיכויי הערעור הובהר, כי אלה אינם גבוהים בכל הנוגע לקביעות ביחס לסוגיית חבות המבקשים, אך נמצאו סיכויי הצלחה מסוימים בטענות המבקשים ביחס לאחוזי הנכות הנפשית שנקבעו למשיבה ולעריכת חישוב הפיצויים בגין אובדן השתכרות לעתיד. בשקלול האמור נקבע, כי יעוכב הביצוע ביחס לסכום של 150,000 ש"ח.

4.ביום בו ניתנה ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע, הגישו המבקשים בקשה "דחופה" נוספת לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל שננקטו על-ידי המשיבה, וזאת במעמד צד אחד. בית המשפט הבהיר, כי משניתנה ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, מתייתר הצורך לדון בבקשה. ביום למחרת, 28.3.2016, הגישו המבקשים בשנית בקשה למתן זכות תשובה לתגובת המשיבה בבקשה לעיכוב ביצוע, ובהמשך אף הגישו את תשובתם האמורה. באותו היום, ניתנה על-ידי בית המשפט החלטה המבהירה כי התשובה הוגשה ללא רשות ולאחר שנדחתה בקשה להגשתה, וזאת כאשר ממילא כבר ניתנה החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע. בית המשפט הדגיש, כי הגשת בקשות סרק נוספות תגרור חיוב בהוצאות לטובת אוצר המדינה. כל זאת כאשר ביני לביני הוגשו בקשות והודעות שונות מטעם המבקשים, בין היתר, בקשה כי כבוד השופטת ע' רביד , אשר נתנה את פסק הדין לא תדון בבקשתם לעיכוב ביצועו, וזאת על-אף שהבקשה הוגשה לבית המשפט המחוזי, כאשר זו האחרונה מכהנת בבית משפט השלום.

5.שלושה ימים לאחר מכן, הגישו המבקשים בקשה להפקיד את הכספים בהם חויבו בפסק הדין, אשר ביצועם לא עוכב על-ידי בית המשפט המחוזי, בדרך של המצאת ערבות בנקאית לקופת בית המשפט אשר תהיה משועבדת לזכותם עד למתן פסק הדין בערעור. כמו כן, הגישו המבקשים בקשה לתחום את זכות התגובה של המשיבה לבקשה להפקדת הכספים בקופת בית המשפט ליומיים, על-מנת שלא יגרמו למבקשים נזקים בלתי-הפיכים, וזאת נוכח העובדה שהמשיבה פתחה בהליכי הוצאה לפועל נגדם "שלא לצורך" ו"בניגוד למקובל". ביום 31.3.2016 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה להפקדת הכספים בקופת בית המשפט. הובהר, כי כלל טענותיהם של המבקשים נשקלו במסגרת ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע מיום 27.3.2016, ואין כל מקום לשנות מהחלטה זו. מכל מקום צוין, כי הדרך להשיג על ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע אינה על-ידי הגשת בקשות חוזרות ונשנות לשינוייה. לבסוף, חייב בית המשפט את המבקשים בהוצאות בסכום של 1,000 ש"ח לאוצר המדינה, נוכח ריבוי בקשות הסרק שהגישו ונוכח האמור בהחלטתו מיום 28.3.2016 כי הגשת בקשות נוספות תגרור חיוב בהוצאות.

כלפי החלטה אחרונה זו והחלטת בית המשפט בבקשה לעיכוב ביצוע מיום 27.3.2016 הוגשה בקשת רשות הערעור דנא.

הבקשה

6.בבקשה שבפני מבקשים המבקשים כי אורה על עיכוב ביצוע מלא של פסק הדין, או לחלופין עיכוב ביצוע משמעותי של שמונים אחוזים מהסכום שנפסק בפסק הדין, כאשר היתרה תופקד בקופת בית המשפט באמצעות ערבות בנקאית שתשועבד לטובת המבקשים עד למתן פסק דין בערעור, או לחלופין הפקדת יתרת הסכום אשר לא עוכב ביצועו על-ידי בית המשפט המחוזי בקופת בית המשפט באותה הדרך. לטענתם, ככל שביצוע פסק הדין לא יעוכב, יהפוך ערעורם לתיאורטי בלבד, נוכח כושר השתכרותה הנמוך של המשיבה, אשר ימנע ממנה להשיב את כספי הפיצויים שנפסקו. עוד נטען, שלא ייגרם למשיבה כל נזק כלכלי במידה ויינתן עיכוב ביצוע מלא, בין היתר משום שהתיק קבוע לדיון בזמן הקרוב, 9.1.2017, ומשום שהורי המשיבה ואישהּ מסייעים לה כלכלית, כך שהיא אינה "רעבה ללחם". לפיכך, לגישתם, ברור לחלוטין כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם.

עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר לא דן בבקשתם להפקדת יתרת הסכום שלא עוכב על-ידו בקופת בית המשפט, שכן מדובר בבקשה חדשה ושונה מהבקשה הראשונית לעיכוב ביצוע, אשר חייבה התייחסות לגופה. הובהר, כי החלטות ביניים ניתנות לתיקון וביטול במצב בו חל שינוי בנסיבות. נטען, כי במקרה דנא חל שינוי בנסיבות בין מועד מתן ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע, שכן המבקשים הציעו להפקיד את יתרת הסכום שנפסק בקופת בית המשפט; נקבע מועד קרוב יותר לשמיעת הערעור על פסק הדין; ומכתב שהתקבל מהמוסד לביטוח לאומי ביום 30.3.2016 ובו פירוט מעודכן ביחס למצבה הכלכלי הקשה של המשיבה. כמו כן מצביעים המבקשים על שגיאות שנפלו בהחלטת בית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע, בין היתר, בקביעתו כי לא הונחה תשתית ראייתית לפיה המשיבה לא תוכל להשיב את המצב לקדמותו היה ויתקבל ערעורם, ובאי-עיכוב כלל הסכום אשר נפסק בגין אובדן השתכרות לעתיד - 223,000 ש"ח, והסכום שנפסק בגין כאב וסבל - 54,000 ש"ח. לבסוף חוזרים המשיבים ושוטחים את טענותיהם הרבות ביחס לסיכויי ערעורם (בלשון משתלחת). בהקשר זה אציין כבר עתה כי איני רואה מקום להתערב בקביעות בית המשפט המחוזי לעניין זה, מבלי שיהא בכך משום הבעת עמדה לגופם של דברים.

יצוין, כאמור, כי במקביל הגישו המבקשים בקשה לסעד זמני דחוף במעמד צד אחד – עיכוב ביצוע זמני של פסק הדין עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור.

דיון והכרעה

7.לאחר העיון בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה. ככלל, בהתאם לתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הגשת ערעור על פסק דין לא תעכב את ביצועו, כאשר על המבקש את ביצוע פסק הדין להראות כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. הדברים אמורים ביתר שאת כאשר, כבענייננו, מתבקש עיכוב ביצועו של פסק דין המטיל חיוב כספי. במקרה כזה רובץ על המבקש נטל מוגבר לשכנע כי סיכויי ערעורו טובים, וכי קיים חשש שביצוע פסק הדין יגרום לו נזק בלתי הפיך. נקודת המוצא במקרה כזה היא כי אף אם הערעור יתקבל, ניתן יהיה, בסופו של יום, להשיב למערער את הכספים ששילם מכוח פסק הדין שבוטל או נהפך (בש"א 1045/12 דלק נדל"ן בע"מ נ' וינמן , פסקה 9 (22.2.2012)). בצד זאת, מצב כלכלי קשה של בעל-הדין שלזכותו נפסקו הכספים בפסק הדין שעיכובו מבוקש, אשר עלול לסכל את אפשרות השבת הכספים אם יתקבל הערעור, יכול להוות שיקול לעיכוב ביצוע תשלום פסק הדין, וזאת ככל שהציג המבקש תשתית ראייתית ועובדתית בדבר הקושי שעשוי להיווצר להיפרע מן הזוכה עם קבלת הערעור (ע"א 7017/12 סיגמא וויב בע"מ נ' אנקום גרופ בע"מ , פסקה 11 (2.12.2012); ע"א 4308/12 בית החולים מקאסד נ' ת' ש' , פסקה 10 ( 5.6.2012)).

8.לאחר ששקל בית המשפט המחוזי את טענות הצדדים לעניין זה, נקבע כי המבקשים לא ביססו תשתית ראייתית מוצקה להוכחת טענתם כי המשיבה נעדרת יכולת כלכלית, כאשר טענותיהם נסמכו בעיקר על העובדה שהמשיבה מתגוררת בשכירות ועל יכולת השתכרותה הנמוכה. משכך, נקבע כי מאזן הנוחות אינו נוטה באופן מובהק לטובת המבקשים באופן המצדיק עיכוב ביצוע מלא, ובשקלול הנתונים הוחלט על עיכוב ביצוע חלקי בלבד. לאחר שעיינתי גם אני בטענות המבקשים לעניין יכולתה הכלכלית של המשיבה, לא מצאתי שנפל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, אשר איזן כראוי בין טענות הצדדים בבקשה לעיכוב ביצוע. ויצוין, כי אף אם היה ניתן לעכב חלק משמעותי יותר מסכום הפיצויים שנפסקו למשיבה בפסק הדין, אין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור והתערבות של בית משפט זה בהחלטה מסוג זה, שאינה אלא החלטת ביניים.

9.אשר לבקשת המבקשים כי הסכום שתשלומו לא עוכב יופקד בקופת בית המשפט על דרך של ערבות בנקאית אשר תשועבד לזכותם – בקשה זו לא הובאה בבקשתם המקורית לעיכוב ביצוע, ולו כסעד חלופי. על כן צדק בית המשפט המחוזי שלא מצא לדון בה לאחר שניתנה החלטתו בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, שכן אין לאפשר למבקשים לערוך "מקצה שיפורים" בבקשתם וחובתם להביא את מכלול עתירותיהם בבקשה המקורית. משכך, ברי כי אין מקום לדון בכך לראשונה במסגרת הליך זה של בקשת רשות ערעור על ההחלטה. בהקשר זה יובהר, כי אין לקבל את הטענה כי חל שינוי נסיבות בין מועד מתן ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע לבין מועד הגשת הבקשה להפקדת יתרת הסכום בקופת בית המשפט, אשר מצדיק לדון בהחלטה ולשנות מקביעותיה.

סוף דבר; הבקשה נדחית. ממילא נדחית אף הבקשה לסעד זמני שהוגשה עמה. משלא התבקשה תשובה לא ייעשה צו להוצאות, אך זאת לפנים משורת הדין, שכן מתיאור המהלכים הדיוניים בהם נקטו המבקשים בכל הקשור לעיכוב ביצוע פסק הדין מתקבל רושם ברור של ריבוי הליכים, חלקם מיותרים ולא ראויים.