רע"א 2872/14 עו"ד עופר שפירא בתפקידו ככונס נכסים לשעבר על זכויו נ. ב.ח.מ.

לאחר שעיינתי בבקשתו של המבקש לשנות את סיווגו של הליך זה לערעור בזכות ובחומר שבתיק, סבורני כי אין מקום להורות כן.

עיון בהחלטות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 13.3.2014 ומיום 19.3.2014 עליהן נסב ההליך מלמד כי בית המשפט המחוזי ראה בבקשותיו של המבקש כבקשות לביטול או לשינוי החלטות שכבר ניתנו בעניינו (החלטת בית המשפט של הכינוס מיום 5.1.2014 והחלטת בית המשפט שעל הפירוק מיום 2.3.2014), ולא מצא לשנות מהן. הדברים יפים ביתר שאת לגבי ההחלטה מיום 19.3.2014, אשר עניינה בבקשה אותה כינה גם המבקש עצמו כבקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 13.3.2014, ומכאן כי מדובר ב"החלטה אחרת" מובהקת. אמנם מטענות המבקש בבקשת רשות הערעור עולה כי לפי פרשנותו שלו בהחלטת בית המשפט של הכינוס מיום 5.1.2014 ובהחלטת בית המשפט שעל הפירוק מיום 2.3.2014 לא היה כדי להכריע סופית בסוגיה שעל הפרק (מתן אישור להגשת תביעה אישית נגד המבקש ובית המשפט המוסמך לדון בתביעה), ואולם בהחלטות עליהן נסב ההליך דנן דחה בית המשפט המחוזי טענה זו, ועל כך בין היתר משיג המבקש במסגרת ההליך, ומבלי להביע עמדה לגופם של דברים, אין בידי המבקש להניח את המבוקש בהקשר זה לצורך סיווג ההליך.

עוד אציין כי המבקש מפנה להחלטתי ברע"א 2508/14 מיום 15.6.2014, ממנה מבקש הוא ללמוד כי גם ההחלטה דנן הינה "פסק דין". ואולם, אין הנדון דומה לראיה, שכן בהחלטות נשוא הליך זה בית המשפט למעשה קבע כאמור כי אין מקום לשנות מהחלטות קודמות אשר כבר ניתנו בעניינו של המבקש, ולא הכריע ביחידה דיונית עצמאית וחדשה. בנוסף, החלטתי ברע"א 2508/04 (אשר עת ניתנה לא הובאו בפניי ההחלטות עליהן נסב ההליך דנן, וממילא לא הייתי ערה לקיומן או לטענות המבקש בעניין) ניתנה בין היתר על יסוד ההנחה שהחלטת בית המשפט שעל הפירוק נשוא רע"א 2508/04 סתמה את הגולל על טענות הצדדים בכל הנוגע למתן היתר להגשת תביעה אישית נגד המבקש, ולפיכך קשה לקבל את הטענה שסיווגה של אותה החלטה כפסק-דין תומכת בטענת המבקש לפיה יש לסווג באותו האופן גם את ההחלטות נשוא ההליך דנן בהן נקבע כי אין מקום לשנות מאותה החלטה.

אשר על כן הבקשה נדחית, וסיווגו של ההליך יוותר על כנו.

ההחלטה תתויק בתיק השופט.