רע"א 2965/20 רזיאל מלכה נ. אזורים וחברת שיכון ופיתוח ניהול ופיתוח נכסי מש

1.

בשנת 1998 השכירה המשיבה דירה למבקש ולרעייתו דאז, בה התגוררו באותה עת עם ילדיהם המשותפים (להלן: הדירה ). לימים התגרשו בני הזוג, וביום 5.12.2011 נחתם הסכם בין המשיבה לבין המבקש, אשר האריך את חוזה השכירות עד ליום 31.12.2016. כעולה מפסק הדין של בית משפט השלום, ביום 18.6.2012 ניתן תוקף של החלטה להמלצת פקידת הסעד להעביר את המשמורת על ילדיהם המשותפים של בני הזוג באופן קבוע לגרושתו של המבקש. בעקבות זאת, הודיעה המשיבה למבקש כי חוזה השכירות לא יוארך עוד, ותקופת השכירות תסתיים ביום 31.12.2016. ביום 22.8.2016 נשלחה למבקש תזכורת לכך שעליו לעזוב את הדירה עד ליום 31.12.2016, וזה פנה למשרד הבינוי והשיכון בבקשה לחידוש חוזה השכירות, ולחלופין למתן אפשרות לרכוש את הדירה. פנייה זו נדחתה ביום 19.9.2016, והמבקש הופנה להגיש בקשה לסיוע בשכר דירה או לקבלת זכאות לדיור ציבורי. ביום 22.3.2018 – לאחר שהמבקש לא פינה את הדירה במועד שנקבע בהסכם – הגישה המשיבה תביעה לפינוי מושכר לבית משפט השלום בירושלים. ביום 4.10.2018 הגישה המשיבה בקשה לתיקון כתב התביעה כך שתתווסף לו בת הזוג הנוכחית של המבקש, לאחר שנטען כי זו מתגוררת עמו בדירה. ביום 16.10.2018 התקיים דיון בתביעה המתוקנת, ובמסגרתו הסכימו הצדדים – בהמלצת בית המשפט – כי המבקש יגיש בקשה לדיור ציבורי למשרד השיכון, וכי משרד השיכון יבחן את זכאותו. בקשה כאמור לא הוגשה.

2.

ביום 19.1.2020 קיבל בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ק' מילר ) את התביעה, והורה כי המבקש יפנה את הדירה לא יאוחר מיום 19.3.2020. בפסק הדין צוין כי דרישת הפינוי של המשיבה נעשתה בהתאם להוראות חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998, לתקנות זכויות הדייר בדיור הציבורי (הוראות לעניין הזכות למגורים בדירה ציבורית בעת פירוד), התשע"ה-2014, ול"נוהל הטיפול בקביעת הזכאות להמשך מגורים בדירה ציבורית בעת פרידת בני הזוג" (להלן: נוהל משרד השיכון ). זאת, בשים לב לכך שהמבקש חדל להיות הורה משמורן, ועל כן פקעה זכאותו להתגורר בדירה שלה היו זכאים בני הזוג עובר לפרידתם. עוד צוין כי ככל שהמבקש יגיש בקשה לזכאות לדיור ציבורי, נראה כי תידרש המשיבה לבחון אותה בהתאם להוראות נוהל משרד השיכון הנוגעות לזכאותו של בן הזוג שאינו משמורן. למען שלמות התמונה יוער כי לבקשתה, קיבלה המשיבה היתר לפיצול סעדים, להגשת תביעה בגין דמי השימוש המגיעים לה לשיטתה.

3.

ביום 18.2.2020 הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, וביום 15.3.2020, מספר ימים לפני מועד הפינוי שנקבע בפסק הדין של בית משפט השלום, הגיש המבקש גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. ביום 18.3.2020 מצא בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא מ' סובל ) להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין של בית משפט השלום עד להכרעה בערעור, בכפוף לכך שהמבקש יפקיד עד ליום 1.5.2020 סך של 10,000 ש"ח, על חשבון "חוב העבר של דמי השימוש הראויים", אשר עמד באותה העת על כ-65,000 ש"ח (להלן: ההחלטה מיום 18.3.2020 ). עוד נקבע בהחלטה כי המבקש יוסיף לשלם למשיבה מדי חודש החל מיום 1.4.2020 סך של 2,278 ש"ח עבור דמי שימוש ראויים בדירה. בית המשפט ציין שסיכויי הערעור אינם גבוהים, אך קבע כי יש להורות על עיכוב ביצוע נוכח עוצמת הפגיעה במבקש כתוצאה מפינויו מהדירה, בה הוא מתגורר למעלה מ-20 שנים.

4.

המבקש הגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו, וזו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' רובין ) ביום 13.4.2020, משנקבע כי לא הונחה עילה לשנות מההחלטה מיום 18.3.2020. עם זאת, ובשים לב לקושי המעשי שהעלה המבקש לביצוע ההפקדות שנקבעו בהחלטה מיום 18.3.2020 – בין היתר בגין מצב החירום ששרר במדינה – הוארך המועד לביצוע ההפקדות עד לתום 7 ימים מסיום תקופת החירום בבתי המשפט, או עד ליום 14.5.2020, לפי המוקדם. יוער כי מעיון במערכת "נט המשפט" עולה כי ביום 3.5.2020 הגיש המבקש בקשה נוספת שהוכתרה "בקשה דחופה למתן עיכוב ביצוע ודחייה דחופה" לבית המשפט המחוזי, אשר נדחתה (כב' השופט א' אברבנאל ) ביום 6.5.2020.

5.

מכאן הבקשה שלפניי, בגדרה חוזר המבקש, בעיקרם של דברים, על טענותיו במסגרת הבקשה לעיון מחדש. המבקש מציין כי אין באפשרותו לעמוד בסכומים שנקבעו בהחלטה מיום 18.3.2020, וזאת בשים לב גם למצב החירום הנוכחי בארץ. הותרת הסכומים על כנם, כך נטען, תגרום להוצאתו מהדירה ותייתר את הערעור שהגיש. עוד טוען המבקש כי סיכויי הערעור טובים, בין היתר בשל פגמים שהתקיימו לשיטתו בהליך שהתקיים לפני בית משפט השלום. המבקש מציע כי תחת הסכומים שנקבעו בהחלטה מיום 18.3.2020, ייקבע כי הוא ישלם למשיבה סכום של 1,200 ש"ח מדי חודש כ"שכר דירה" עד לסיום בירור הערעור.

ביום 11.5.2020 התבקשה תשובת המשיבה, והוריתי כי בשלב זה לא יינקטו הליכים לפינוי המבקש, וכי מועדי ההפקדות שנקבעו בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 13.4.2020 יעוכבו עד להחלטה אחרת בהליך זה.

6.

בתשובתה, ציינה המשיבה כי היא מתנגדת לבקשה. לדבריה, המבקש מתגורר בגפו, ושלא כדין, בנכס בן 4 חדרים, בשעה שקיימות משפחות אחרות אשר זכאיות לדיור ציבורי וממתינות בתור לאכלוס הדירה. המשיבה מוסיפה וטוענת שהמבקש לא משלם את חובו השוטף בגין דמי שימוש ראויים וכי גובה ההפקדות שנקבעו בהחלטה מיום 18.3.2020 נמוך בהרבה מהחוב שצבר, ומכאן שאין מקום להפחיתו. עוד ציינה המשיבה כי "לפנים משורת הדין [...] תסכים לארכה בת 14 ימים להפקדת הסכום שנקבע בהחלטת כבוד השופט סובל מיום 18.3.2020" (סעיף 22 לתשובת המשיבה מיום 22.5.2020).

7.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. בענייננו נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המבקש לעיכוב ביצוע פסק הדין, אך מצא להתנותה בהפקדת 10,000 ש"ח על חשבון חוב העבר של המבקש ובתשלום חודשי של דמי שימוש ראויים בדירה. סכומים אלו נקבעו בשים לב, בין היתר, לכך שלשיטת בית המשפט המחוזי סיכויי הערעור אינם גבוהים, ולגובה חוב העבר של המבקש. בנסיבות אלו, איני סבור שקביעות בית המשפט המחוזי מגלות עילה למתן רשות לערער על פי אמות המידה המקובלות (רע"א 3099/20 חיים הכהן נ' הרשקוביץ , פסקה 4 (15.5.2020)).

8.

עם זאת, בנסיבות העניין ונוכח האמור בסעיף 22 לתשובת המשיבה, יוארך המועד לביצוע ההפקדות שנקבעו בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 18.3.2020, וזאת עד ליום 15.6.2020. לא יינקטו הליכים לפינוי המבקש עד למועד זה.

הבקשה נדחית אפוא (בכפוף לאמור בפסקה 8 לעיל). בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.