פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
3033/09
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקש:
פלוני
נ ג ד
המשיב:
משהב"ט - אגף השיקום
בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי
בחיפה בתיק ע"א 207/08 שניתן ביום 16.2.09 על-ידי
השופטים י' גריל - סגן נשיא, גרשון ווילנר
בשם המבקש:
עו"ד יוליה שמס
החלטה
א.
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים גריל - סגן נשיא, גרשון ווילנר) מיום 16.2.2009, שקיבל חלקית את ערעור המבקש על החלטת ועדת הערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 מיום 18.12.07; הועדה דחתה את ערעור המבקש על החלטת קצין התגמולים מיום 30.1.05, בה נדחתה תביעת המבקש להכרה בנכות נפשית שנגרמה עקב שירותו.
רקע והליכים
ב.
המבקש שירת בצה"ל כנהג בין השנים 1973-1970, וגויס למילואים במלחמת יום הכיפורים בצו 8. במהלך המלחמה נחשף המבקש, במשך כחודש, לאירועים קשים ולמראות זוועה. בשנת 1976 התגייס המבקש לשירות קבע בחיל האויר, אך השתחרר לבקשתו בשנת 1977. בשנת 1978 גויס המבקש לשב"ס בתפקיד חשמלאי, אך התפטר בשנת 1986. בשנת 1991, בגיל 42, שוחרר המבקש ממילואים בשל מצבו הנפשי. המבקש, גרוש ששב לדור עם גרושתו, מטופל מזה שנים במרפאה לבריאות הנפש. בשנת 1997 ניסה למרבה הצער לשים קץ לחייו.
ג.
ביום 10.2.03 הגיש המבקש תביעה בגין בעיות נפשיות שנגרמו לטענתו עקב השתתפותו במלחמת יום הכיפורים. ביום 30.1.05 דחה המשיב את התביעה, בקבעו כי אין עדות לקיומה של תסמונת פוסט-טראומתית אצל המבקש, וכי אין קשר בין התסמונת החרדתית-דכאונית ממנה הוא סובל לבין תנאי שירותו.
ד.
בטרם החליט המשיב אשר החליט, הופנה המבקש על ידיו לבדיקות במרכז ההערכה של בית החולים רמב"ם. על פי חוות הדעת של הפסיכיאטרית ד"ר אירית מרטיק וד"ר איילה שיינקמן, למבקש הפרעת אישיות עם קוים תלותיים בולטים, הנובעת מפגיעה בשלבים מוקדמים לחייו - היותו בן להורים שהתגרשו בהיותו תינוק וחויות של אלימות פיזית קשה מהן סבל מצד אביו, אשר הובילו להוצאתו מן הבית לקיבוץ ולאחר מכן לפנימייה, ואפשרות לחויית אונס שעבר בפנימייה. עוד נאמר, כי המבקש סובל מתסמונת חרדתית-דכאונית, אך זאת ללא קשר לשירותו הצבאי. לא נמצאו עדויות לכך שהמבקש סובל מהפרעה פוסט-טראומתית. מטעם המבקש הוגשה מנגד חוות דעת של הפסיכיאטר ד"ר אליהו הלפרן, לפיה מדובר במקרה מובהק של תסמונת פוסט-טראומתית על רקע אישיות עם "יסוד חלש". לשיטת ד"ר הלפרן, אבחון המבקש בהפרעה דכאונית אינו גורע מכך שהוא סובל גם מתסמונת פוסט-טראומתית, ומצב בו הנבדק ממלא קריטריונים של שתי האבחנות נפוץ ומתועד בספרות המקצועית. לדעתו, העובדה שהמבקש סבל מילדות קשה רק מצביעה על פגיעות רבה יותר למאורעות טראומתיים. כן, צירף המבקש מכתבים מן הפסיכיאטרית ד"ר אלה לנדא ומן הפסיכולוגית הקלינית אורלי דרזי, בהם נאמר כי המבקש אובחן כסובל מהפרעה דכאונית יחד עם סימנים של תסמונת פוסט-טראומתית.
ה.
ועדת הערעור, בהחלטתה מיום 18.12.07, קיבלה את גירסת המבקש באשר לתנאי שירותו במלחמה, ולא חלקה על האבחנה כי המבקש סובל מהפרעה חרדתית-דכאונית. עם זאת, העדיפה הועדה את חוות הדעת הרפואיות שהוגשו מטעם המשיב, לפיהן ההיסטוריה האישית של המבקש מלמדת שיש לשייך את מחלתו לעברו ולא לשירותו הצבאי, וכי מצבו הנפשי לא פרץ עקב שירותו הצבאי אלא בגין מבנה אישיותו. על החלטה זו עירער המבקש לבית המשפט המחוזי.
ו.
בית המשפט המחוזי, בפסק דינו מיום 16.2.09, קיבל חלקית את הערעור, בקבעו כי במקרה זה, על נסיבותיו המיוחדות, לא היה מקום לייחס את בעיותיו הנפשיות של המבקש בשלמותן אך ורק לאישיותו הבלתי בשלה והתלותית ולילדותו הקשה; ראוי היה להביא בחשבון שהמבקש הגיע לאירועי המלחמה כפי שהוא, ונאלץ להתמודד עם האירועים הקשים והחוויות הטראומתיות על רקע אישיותו החלשה והילדות הקשה שעבר. עם זאת קבע בית המשפט, כי אין לראות במלחמה גורם להתלקחות מחלתו של המבקש, אלא ככזו שהביאה להחמרה
בפגימה הנפשית ממנה סבל, וזאת בשיעור של שליש.
בקשת רשות הערעור
ז.
בבקשה הנוכחית עותר המבקש להכרה בקשר סיבתי של גרימה בין שירותו במלחמת יום הכיפורים לבין חוליו הנפשי, ולא בקשר של החמרה בלבד. לטענת המבקש, החלטת בית המשפט המחוזי בעניינו מהוה סטייה מהלכות קודמות בנושא, לפיהן במקרה של אישיות בעלת נטייה קונסטיטוציונלית ללקות במחלה נפשית, בשילוב עם "הדק התפרצות" ("טריגר") בעל עוצמה רבה ביותר במהלך השירות שהביא להתפרצות המחלה הרדומה בנפשו של תובע הזכות, יש להכיר במחלה כולה כנגרמת על ידי השירות (ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט , פ"ד מה(5) 203; דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן , פ"ד נו(5) 732).
ח.
המבקש מדגיש, כי חרף הקשיים בילדותו סיים את לימודיו בהצלחה, התגייס בפרופיל 97, וסיים את שירותו ללא בעיות חריגות או יוצאות דופן. מטעם המשיב לא הובאה כל ראיה לכך שסבל מתסמונת נפשית כלשהי בטרם גיוסו בצו 8 למלחמה. כיון שהסימנים הנפשיים הופיעו לראשונה רק לאחר השירות במלחמה, לא היה מקום - כך נטען - לקביעת בית המשפט כי המלחמה היותה גורם מחמיר בלבד לבעיות הנפשיות מהן סובל המבקש.
ט.
עוד מאריך המבקש בטענה לפיה קיימת אי-בהירות בפסיקה בשאלת נטל הראיה ורמת ההוכחה המוטלים על התובע במקרים של התפרצות מחלה קונסטיטוציונלית בעקבות השירות, ולטענתו, קביעת בית המשפט המחוזי בעניינו מערימה קושי רב מדי להוכחת גרימת המחלה בעקבות השירות, וסותרת את מטרתו הסוציאלית של חוק הנכים.
הכרעה
י.
לאחר עיון, אין בידי להיעתר לבקשה. בית המשפט המחוזי הכיר בכך, שהחלטת ועדת הערעור, בבסיסה, מושתתת על העדפת חוות הדעת מטעם המשיב על פני זו של המבקש. הועדה העדיפה את האבחון כי המבקש אינו סובל מתסמונת פוסט טראומתית אלא מתסמונת חרדתית-דכאונית, וכי זו אינה קשורה לשירותו הצבאי. ההחלטה להעדיף חוות דעת רפואית אחת על פני אחרת היא קביעה עובדתית-רפואית מובהקת, וככזו היא נתונה לסמכותה של ועדת הערעור, ואין מקום להתערבות בקביעה זו על ידי ערכאת ערעור (ע"א 550/70 זלץ נ' קצין התגמולים , פ"ד כה(1) 533 ; ע"א 140/79 אזולאי נ' קצין התגמולים , פ"ד לג(3) 74, 76; רע"א 202/00 פלונית נ' קצין התגמולים , פ"ד נו(1) 649, 655 ). וכזכור, הערעור לבית המשפט המחוזי הוא בנקודה משפטית בלבד (סעיף 34(א) לחוק הנכים, ולא כל שכן שרשות ערעור בבית משפט זה ניתנת במשורה.
י"א.
יש לדייק בקריאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי: בית המשפט לא העדיף את חוות הדעת מטעם המבקש על פני חוות הדעת מטעם המשיב, אולם סבר כי המפגש בין המבקש, על ההיסטוריה האישית וקוי האישיות שלו, לבין החויות הטראומתיות של המלחמה, החמיר את הבעיות הנפשיות מהן סבל מעיקרא, על רקע ילדותו הקשה, האלימות וההתעללות שעבר:
"המערער הגיע לאירועי המלחמה כשהוא כפי שהוא: בעל דימוי עצמי נמוך, סובל מקשיי הסתגלות, קשיים ביחסים בין אישיים וקשיי תפקוד, הכל כמתואר במסמך של הפסיכיאטרית ד"ר א. מרטיק ממרכז ההערכה של ביה"ח רמב"ם. על רקע זה היה על המערער להתמודד עם חויות טראומתיות מן הקשות שידענו במלחמות ישראל. בשים לב לאישיותו החלשה והפגיעה של המערער ראוי היה לקבל את טענתו שחוויות נוראיות אלה תרמו להחמרת הבעיות הנפשיות מהן הוא סובל (ההדגשות במקור - א"ר)".
י"ב.
בית המשפט ראה איפוא לנכון להוסיף את חויות המלחמה שעברו על המבקש למצבור החויות הקשות שעברו עליו מאז ילדותו ואשר תרמו כולן לגיבוש מצבו הנפשי, ובכך מצא קשר סיבתי בין השירות הצבאי והנסיבות האובייקטיביות של המלחמה - המשולבות במצוקתו הסובייקטיבית - לבין המחלה הנפשית ממנה סובל המבקש. אך המדובר במקרה זה במובהק על קשר סיבתי מסוג של החמרה, ולא על קשר מסוג גרימה. דומה בהתחשב במכלול, שאין לבוא בטרוניה עם בית המשפט על האיזון שמצא במאמץ להוגנות כלפי המבקש, קרי, ייחוס שליש להחמרה הנזכרת.
י"ג.
ודוק: אף שלא נטען כי הופיעו סימפטומים פוזיטיביים של הפגימה הנפשית ממנה סובל המבקש עוד בטרם שירותו במלחמת יום הכיפורים, אין הדבר מונע את סיווג הקשר הסיבתי כקשר מסוג של החמרה (ע"א (חי') 489/93 בירנבאום נ' קצין התגמולים (לא פורסם)). בתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות) שהיו קיימות לפני שנת תשמ"ג, נקבעה חזקה לפיה במקרה של החמרה של מחלה שפרצה לראשונה בזמן השירות, יראו את המחלה כולה כאילו נגרמה עקב השירות. אך תקנה זו בוטלה בתיקון מתשמ"ג, וכיום אינה קיימת עוד (עומר יעבץ, חוק הנכים: חקיקה, פסיקה והבטים משפטיים (1999), 111). לכן, במקרה כמו זה שלפנינו, נוכח הרשימה הארוכה של הגורמים שאינם
קשורים לשירותו הצבאי של המבקש שתרמו למצבו הנפשי (לפי חוות הדעת השונות), אין מקום להתערבות בקביעתו של בית המשפט המחוזי, כי הקשר בין מצבו הנפשי של המבקש לבין שירותו הצבאי הוא קשר מסוג של החמרה.
י"ד.
לא ראיתי להידרש לטענותיו של המבקש בנושא נטל ההוכחה ורמת ההוכחה הנדרשת. סוגיות אלה אכן רחבות וסבוכות הן, אך כפי שציינתי מעלה, במקרה שבפנינו אין מדובר בסיטואציה של התפרצות פתאומית של מחלה קונסטיטוציונלית במהלך השירות, שבה מתעוררת שאלת הוכחת הקשר הסיבתי בין התפרצות המחלה לבין "הדק התפרצות" במהלך השירות, כבהלכת אביאן; עסקינן
בסיטואציה של הצטרפותן של טראומות מן השירות הצבאי לשורה של טראומות ילדות וקשיים אישיים, אשר הובילו כולן יחד למצבו של המבקש.
ט"ו.
נוכח האמור, אין בידי להיעתר לבקשה.
ניתנה היום, י"ח בסיון
תשס"ט (10.6.09).
ש ו פ ט