רע"א 8725/09 פלוני נ. קצין תגמולים

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטים שנלר, ורדי ולבהר-שרון) מיום 24.9.09 בע"א 1607/08, בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינה של ועדת הערעור (השופטת רביד וחברי הועדה ד"ר קכל ועו"ד בריצמן), מיום 23.3.08 בו"ע 1775/01.

עובדות והליכים

ב.

המבקש, יליד 1980, התגייס לשירות סדיר ביום 22.3.00 בפרופיל רפואי 82 (בשל מחלת האסטמה). ביום 23.3.00 החל בטירונות, וביום 24.3.00 יצא לחופשת סוף שבוע ממנה שב - לאחר הארכה - ביום 27.3.00. למחרת, ביום 28.3.00, מספר ימים לאחר תחילת הטירונות, נכנס המבקש למצב פסיכוטי בגינו אושפז על ידי בני משפחתו במרכז הרפואי שיבא, שם אובחן כסובל מהפרעה סכיזואפקטיבית. המבקש הגיש לקצין התגמולים תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959, אולם זו נדחתה (ביום 19.7.01). על החלטת קצין התגמולים הוגש ערעור, בגדרו נטען כי קיים קשר בין השירות הצבאי להתפרצות המחלה. נאמר, כי טרם הגיוס סבל המבקש מחרדות הומוסקסואליות ומבעיית הרטבה, וכי התעללות בעלת גוון מיני שעבר על ידי חיילים וכן התעמתויות עם מפקדים גרמו להתפתחותן של רגישויות אלה לכדי המחלה. לאחר שנבחנו עדויות המפקדים והרישומים הרפואיים דחתה הועדה ביום 8.3.05 את הערעור, ונקבע כי ההתעללות לה טען המבקש לא התרחשה בפועל, אלא היא פרי דמיון בשל מחלתו. כן אימצה הועדה חוות דעת רפואית שנכתבה בידי ד"ר קריצ'מן מטעמו של המשיב, לפיה אין קשר בין פרוץ המחלה לשירות הצבאי, ודחתה מנגד את חוות דעתו של ד"ר גובזנסקי מטעמו של המבקש.

ג.

על החלטת הועדה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א (ת"א) 1995/05), ערעור זה התקבל באופן חלקי. מחד גיסא נאמר, כי אין מקום להתערב בהחלטת הועדה, המעוגנת היטב בראיות ובעדויות, לפיה המבקש לא סבל מהתעללות. אולם מנגד נקבע, כי התיק יוחזר לועדה לצורך השלמת החלטה במספר עניינים שלא הוכרעו. נאמר, כי הועדה התעלמה מהפערים שבין חוות דעת קודמת של ד"ר קריצ'מן, לפיה יש קשר בין תנאי השירות למחלה, לבין חוות דעתו השנייה, שבגדרה נשלל קשר זה. הוסף, כי הועדה לא נדרשה לשאלות האם בנסיבות חל עקרון הגולגולת הדקה נוכח חרדה הומוסקסואלית ממנה סבל המבקש, והאם התקיים היסוד האובייקטיבי של הקשר בין השירות הצבאי למחלה, בשל הפגיעה מצד המפקדים. פסק דינו של בית המשפט המחוזי כמו גם החלטת ועדת הערעור לא צורפו לצערי לבקשה. והיה צורך לתור אחריהם.

ד.

בהחלטה המשלימה (מיום 8.3.05) קבעה הועדה, בהסתמך על הסבריו של ד"ר קריצ'מן, ששינה מחוות הדעת הקודמת שנתן, כי הפערים בין חוות הדעת הראשונה לשנייה נבעו מההבנה המאוחרת לפיה המבקש לא עבר התעללות וכי טענותיו בנושא היו פרי דמיונותיו. עוד נאמר כי לא הוכחו טענות המבקש באשר לחרדות הומוסקסואליות או לבעיות הרטבה מהן הוא סובל, ושאין לקשור בין מצבו הרפואי דהיום להפרעות אלה. לבסוף נקבע, כי היסוד האובייקטיבי בקשר הגרימה לא התקיים בנסיבות, הואיל והתנהלות המפקדים היתה בגדר הנורמה, ואין באירועים עליהם הצביע המבקש כדי לבסס את היסוד הנדרש.

ה.

בעקבות ההחלטה המשלימה הוגש ערעור נוסף לבית המשפט המחוזי, ואף הוא נדחה. נומק, כי אין מקום להתערב בקביעות העובדתיות של הועדה, שנסמכה על חומר ראייתי וממצאי מהימנות. לגופו של עניין נקבע כי "המערער (המבקש - א"ר) לא הצביע על אירוע דחק או אירוע משמעותי כלשהו שבכוחו להקים את הקשר הסיבתי בין השירות לפרוץ המחלה. המערער לא הוכיח כי סבל מחרדה הומוסקסואלית ומבעיית הרטבה, ובנוסף לא הוכיח את היסוד האובייקטיבי הנדרש, דהיינו לא הוכיח כי חיי הצבא ותנאי השירות הצבאי כשלעצמם הביאו לפרוץ המחלה וכן לא הוכיח קיומו של אירוע ספציפי בעל משמעות, שיש לייחס לו משמעות אופרטיבית כלשהי". כן נדחתה טענת המבקש באשר להעברת נטל ההוכחה לפתחו של המשיב מכוח חזקת השירות הקצר, מן הטעם שלא נמצאו נסיבות מיוחדות או אירועים חריגים המצדיקים את החלת החזקה.

בקשת רשות הערעור

ו.

בבקשה נטען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו עולה בקנה אחד עם ההלכה שנפסקה בדנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן , פ"ד נו(5) 732 באשר

להתאמה בין מידת הפגיעות של החייל למידת הדחק שחווה בשירות. הוסבר, כי טרם גיוסו סבל המבקש מבעיית הרטבת לילה ומחרדות הומוסקסואליות, ותנאי הטירונות וההתעללות שעבר, גרמו למצב דחק שהביאו להתפרצות המחלה. עוד נטען כי ראוי להחיל במקרה זה את דוקטרינת הגולגולת הדקה וחזקת השירות הקצר, קרי, רלבנטיות האופי המיוחד של שירות צבאי קצר על תנאי המתח שבו; זאת נוכח הנסיבות שהביאו להתפרצות המחלה בזמן קצר.

הכרעה

ז.

לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה, עם כל הצער על מצבו של המבקש. זכות הערעור בגלגול ראשון, לא כל שכן בגלגול ערעורי נוסף, מותנית על פי קביעת המחוקק בהצגת נקודה משפטית (סעיף 34(א)). במקרה דנא עסקינן בשאלת הקשר הסיבתי, שהיא סוגייה משפטית בעיקרה, אך תלויה היא מטבע הדברים בבירור עובדתי, כגון באשר לאופי השירות ולמצבו הבריאותי של המבקש. בנידון דידן נדרשה ועדת הערעור כאמור לחוות דעת המומחים, עדותם ועדויות המפקדים, וקבעה, כממצא עובדתי, כי לא התקיים קשר סיבתי בין תנאי השירות למחלה.

ח.

כידוע, אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה שנקבעו בערכאות קודמות, אלא במקרים חריגים (ראו רע"א 7945/08 נאסר נ' קצין התגמולים (לא פורסם)), ואולם מקרה חריג שכזה אינו מתקיים בענייננו. בדונו בערעור על ההחלטה המשלימה, ציין בית המשפט המחוזי כי אין הוא מתערב בממצאים העובדתיים של הועדה בנימוק ש"הקביעות הנ"ל (העובדתיות-א"ר) הינן קביעות עובדתיות הנעוצות בנסיבות הפרטניות של המקרה והמבוססות על הראיות שהיו מונחות לפני הועדה, שלה הסמכות הבלעדית לקבוע מסקנות עובדתיות מסוג זה" (פסקה 8); והדברים הם קל וחומר בגדרי גלגול ערעורי נוסף כעניינה של בקשה זו. חוששני, כי אין בבקשה הנוכחית דבר המצביע על שאלה משפטית או ציבורית שמסוגה, על פי ההלכה הנוהגת, נשקלת רשות לגלגול ערעורי נוסף (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). אוסיף כי הבקשה הנוכחית הוגשה לאחר שעניינו של המבקש נדון פעמיים בועדת הערעור ובבית המשפט המחוזי: לאחר החלטת הועדה הוחזר כזכור התיק לועדה על-ידי בית המשפט המחוזי, כדי שתידרש מחדש למספר שאלות שעליהן לא נתנה את הדעת. לאחר שדחתה הועדה את טענותיו של המבקש בשנית דחה בית המשפט את הערעור, והבקשה הגיעה לפתחנו. אין איפוא לשוב ולהידרש בפעם החמישית במספר לטענות שהן עובדתיות בעיקרן.

ט.

ולגופו של עניין: המבקש הסתמך בבקשה על הלכת אביאן בה הוכרה מחלת נפש רדומה (קונסטיטוציונלית) כנכות נוכח הדק התפרצות ("טריגר") משמעותי שאירע במהלך או עקב השירות הצבאי ושהביא להתפרצותה (ראו גם רע"א 3033/09 פלוני נ' קצין

התגמולים (לא פורסם)). לאחר העיון סבורני כי אין הנידון דומה לראייה. בבקשה הנוכחית קשר המבקש בין היסוד האובייקטיבי של הקשר הסיבתי למצבו הסובייקטיבי, וטען לבחינת תנאי השירות נוכח רגישויותיו המיוחדות. ואולם, ברי כי הוכחת קשר של גרימה בין השירות הצבאי למחלה צריכה להיות מבוססת על אדנים של עובדות קונקרטיות, המורות כי אופי השירות או אירוע מיוחד שאירע במהלכו הביאו להתפרצות המחלה. קשה להלום את טענת המבקש, שאמנם נטענה בשפה רפה, לפיה עצם השירות גרם למחלה. ברי כי שהות של כיומיים בטירונות אינה עונה על גדרי החלופה הראשונה, ואין בה כשלעצמה כדי לפתח "מצבי דחק" משמעותיים שגורמים למחלה. עיקר המחלוקת הוא בחלופה השנייה, בשאלה האם ראויות טענות ההתעללות עליהן הצביע המבקש לבוא בגדרם של אותם "אירועים מיוחדים" המהוים הדק התפרצות למחלה. ואולם, בדנ"א אביאן נקבע כלהלן:

"ההלכה מביאה במניין שיקוליה – לטובתו של החייל הנפגע – את חולשותיו האינדיווידואליות של החייל, ואולם בה - בעת מקפידה היא לבחון אם אכן השירות בצבא – אם תרצו: ייחודיות השירות בצבא ומיוּחדותו – הוא שהביא בפועל לפריצתה של המחלה. בייחוד כך (כבענייננו) שעה שהמחלה לא פרצה בעקבות מקרה טראומטי או בשל 'צבאיות' השירות בצבא" ( השופט (כתארו אז) חשין, בעמ' 764).

ועדת הערעור קבעה עובדתית, כי אירוע ההתעללות היה פרי דמיונו של המבקש, ושצעקות המפקדים עליהן הלין לא היו חריגות בנסיבות. עוד נאמר, כי לא הוכח שהמבקש סבל מרגישויות מיוחדות אשר גרמו להתפרצות המחלה. קביעות אלה, כפי שהוסבר מעלה, עובדתיות בעיקרן ואין מקום להתערב בממצאים אלה. חוששני כי גם אין ניתן להלום את טענת המשיב באשר לחזקת השירות הקצר, בשל טעמי בית המשפט קמא. בפסק הדין המנחה בעניין, שהדגים את מושג "השירות הקצר", לו טוען המבקש, כשירות סדיר או מילואים להבדיל משירות קבע ארוך (ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט , פ"ד מה(5) 203 ,214), נאמר מפי הנשיא שמגר: "כאשר מדובר בשירות קצר (סדיר, מילואים), ניתן ללמוד על אופיו המיוחד של השירות מתוך תנאי המתח והמאמץ הגופני בהם שרוי החייל, הסמוכים מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה" (ההדגשה במקור - א"ר).

אין בנסיבות בשהות של יומיים בבסיס טירונים כדי להצביע על תנאי מתח המעבירים את נטל ההוכחה כטענת המבקש.

י.

המבקש תמך יתדותיו בשני פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים, ע"א (חיפה) 4122/07 פלוני נ' משרד הביטחון (לא פורסם) וע"א (י-ם) 2413/08 פלונית נ' קצין התגמולים (לא פורסם), וכן ברע"א 1318/04 מדינת ישראל-קצין התגמולים נ' פלונית (לא פורסם) בו נדחתה על-ידי חברתי השופטת ארבל בקשת רשות ערעור על ע"א

(י-ם) 2413/08. עיינתי בפסקי הדין. בע"א (חיפה) 4122/07 המדובר היה במי שהספיק לשרת בצה"ל, לרבות בקורס, במשך כחודשיים ויותר בטרם אושפז; בע"א (י-ם) 2413/08 פרצה המחלה כתום למעלה משני חודשי שירות. כפי שציינה השופטת ארבל ברע"א 1318/09, בעוד אין לראות את המסגרת הצבאית כשלעצמה, על פי הלכת אביאן ,

כמקימה את היסוד האובייקטיבי, הטירונות עשויה לעתים להיות כזאת; ואולם, בעקבות הלכת אביאן ציינה כי:

"אל לנו לקבוע באופן גורף כי אירוע מסוים אינו מקיים את היסוד האובייקטיבי. מקל וחומר אל לנו לקבוע זאת באופן גורף ביחס למאפיינים כאלה ואחרים של המסגרת הצבאית ככזאת, חרף היותם שיגרתים ככל שיהיו. על התובע לפי החוק, להוכיח את הקשר הסיבתי ביחס למקרה הקונקרטי. מאידך, ברי כי טענה כללית בדבר עצם המעבר מהחיים האזרחיים למסגרת הצבאית, ומבלי לקשור את התובע לאירועים שונים במסגרת שירותו, לא תצלח".

במקרה דנא, חוששני כי אין בפרק הזמן המינימלי של טירונות כדי לראותו כמקיים את היסוד האובייקטיבי; תהא בכך מתיחת המבחן יתר על המידה.

י.

בשולי הדברים אציין, כי ד"ר קריצ'מן הסביר את ההבדל שבין שתי חוות דעתו בכך שחוות דעתו הראשונה הסתמכה על דבר המערער בלבד ואילו חוות הדעת השניה כללה את התמונה כולה. הדבר מצדיק הפקת לקחים; עסקינן בעניין רב חשיבות - מזה זכויותיו של אדם ומזה כספי הציבור, ועל הייעוץ המשפטי להנחות כי חוות דעת יינתנו כשבפני הרופא כל החומר הרלבנטי הניתן להשגה.

י"א.

נוכח כל האמור אין בידי להיעתר לבקשה.