רע"א 7945/08 רחאל נאסר נ. קצין תגמולים

א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא ברלינר והשופטים עמית וסוקול) מיום 21.07.08 בע"א 4546/07, בגדרו נדחה ערעור המבקש על החלטת ועדת הערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט-1959 ( להלן חוק הנכים ), בראשות השופטת (בדימוס) טובי-פרידמן מיום 25.4.07, לעניין הכרתו כנכה צה"ל.

רקע וטענות

ב.

המבקש, יליד 1966, שרת בצה"ל שלוש שנים כגשש עד יום 30.9.87. לאחר מכן התגייס למשמר הגבול (מג"ב), שם שירת עד ששוחרר ב-1.9.01 מטעמים רפואיים. ביום 20.6.01 פנה לקצין התגמולים בתביעה להכיר בו כנכה על פי חוק הנכים, בטענה כי עקב שירותו הצבאי סובל הוא מאבנים בכליות ומיתר לחץ דם. תביעתו נדחתה ועל כך עירער לועדת הערעור (המכנה עצמה בכותרת מסמכיה בשם "ועדת ערר" וכך גם נתכנתה בפי בית המשפט המחוזי, אך אנו נקרא לה בשמה שקרא לה המחוקק - "לכל ועדה יש שם" - בסעיף 33 לחוק הנכים).

ג.

במהלך הדיון בערעור התמקד המבקש בטענת הקשר הסיבתי בין הופעת האבנים בכליות לבין שירותו, וזנח את טענותיו האחרות. לשיטתו, מחלתו נבעה ממחסור חמור בשתיית מים במהלך שירות הקבע, החל משנת 1999 ואילך. נטען, כי טיבם הירוד של מי השתייה שסופקו במהלך הסיורים והמרדפים שהשתתף בהם, בצירוף נטייתו להזעת יתר, הביאוהו למצב תמידי של צריכת מים תת-אופטימלית. עוד נטען, כי אליבא דכל המומחים בתחום, אי-שתייה מספקת עלולה לגרום ליצירת אבנים בכליות.

ד.

תביעתו נדחתה על ידי ועדת הערעור. נקבע, כי אין מחלוקת שמים היו זמינים תמיד במהלך שירותו, גם אם היו חמים ובטעם ירוד. עוד נקבע, בהסתמך על רישומיו הרפואיים של המבקש מבית החולים, כי החל לסבול מאבנים בכליות כבר בשנת 1985, בהיותו בגיל 19.5. לבסוף נקבע, כי אין קשר סיבתי בין השירות למחלה וזאת בהסתמך על חוות דעתו של ד"ר גרינוולד המומחה מטעם המשיבה, אשר קבעה כי היווצרות אבנים בדרכי השתן היא תופעה בעלת גורמים רבים, ובהם התייבשות; ואולם בנסיבות לא הגיע המבקש למצבי התייבשות - שכן מים תמיד היו בנמצא, אף שלא היו לטעמו. חוות דעת זו הועדפה על חוות דעתו של ד"ר שטורך מטעם המבקש, שקבעה קיומו של קשר סיבתי.

ה.

על כך הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. בהתבסס על ממצאי העובדה שקבעה ועדת הערעור - שהרי הערעור, על פי דין, הוא בנקודה משפטית בלבד (סעיף 34(א) לחוק הנכים) - נקבע, כי לא הוכח שהמבקש היה נתון לתנאים חריגים ובלתי-שגרתיים בשירותו. נקבע, כי כל מתיישבי הבקעה (ותושבי הצפון לגבי התקופה המאוחרת יותר) שוהים בתנאי חום, וכי גם אם המערער נמנע לעתים משתיה מן המים בשל טעמם, אין בכך להצביע על תנאי שירות חריגים וחשיפה לגורמי סיכון מיוחדים.

ו.

מכאן הבקשה לרשות ערעור. המבקש חוזר על טענותיו בערכאות קודמות ומוסיף, כי תנאי שירותו כגשש היו אף היו חריגים, וכי הוא נדרש למאמצים גופניים גדולים גם בתנאי חום קשים, וזאת מראשית שירותו. עוד נטען, כי אין מקום, לפי חוק הנכים, להטיל בו אשם על כך שלא חונך לשתיית מים מספקת ואף אם התרשל, יש להכיר בו כנכה.

ז.

בתגובת המשיבה נטען, כי הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית או ציבורית המצדיקה מתן רשות ערעור, וכי טענות המבקש רובן ככולן עובדתיות, בעוד החוק איפשר ערעור רק בנקודה משפטית. לגופו, סומכת המשיבה ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין תנאי השירות לבין התפרצות מחלתו של המבקש.

דיון והכרעה

ח.

לאחר העיון, חוששני כי אין בידי להיעתר לבקשה.

ט.

הצדק עם המשיבה, כי אין מקרה זה בא בקהל המקרים בהם תינתן רשות ערעור בגלגול שלישי, על פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ , פ"ד לו(3) 123). בנדון, יישמו הערכאות הקודמות את המסגרת המשפטית הידועה של חוק הנכים וההלכות שנקבעו מכוחו לעובדות המקרה הפרטני, ואף במקרים שבהם נסיבות העניין יכולות היו לשאת גם יישום אחר, ואינני אומר זאת במקרה דנא דווקא - צריך שתהא שאלה משפטית עקרונית או בעלת חשיבות ציבורית. בנידון דידן אין עומדת שאלה כזאת. מתאימים דבריו של ממלא מקום הנשיא שמגר - כתארו אז - בר"ע חניון חיפה , בעמ' 128-127:

"יכול שהמסקנות של הערכאה הקודמת לא יהיו מקובלות על בית המשפט, הדן בבקשת הרשות לערער, ובכל זאת לא תוענק הרשות, כי אין מתגלה טעם בעל משקל, לאורו מוצדק לדלות את המקרה המסוים דווקא מבין אחרים שנתבררו בפני הערכאה הקודמת, ואשר לגביהם הוגשה בקשת רשות לערער. מכאן גם, כי דחייתה של בקשת רשות לערער אין פירושה, כי בית המשפט, שדחה את הבקשה, סמך בכך את ידיו על האמור בפסק הדין או בהחלטה, לגביה מתבקשת רשות הערעור, וכי בית המשפט האמור שלם עם מסקנותיה וקביעותיה המשפטיות של הערכאה הקודמת... כל שנובע מדחייתה של הבקשה הוא, כי

המקרה לא נמצא אותה עת ראוי להידון מסגרתו של ערעור נוסף ותו לא."

י.

טענות המבקש, רובן ככולן, מופנות כנגד קביעותיה העובדתיות של ועדת הערעור. מושכלות ראשונים הם, כי בית משפט זה אינו מתערב בממצאי עובדה שקבעו ערכאות קודמות, אלא במקרים חריגים. נכון הדבר ביתר שאת בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי, כל שכן כאשר הוראת חוק הנכים (סעיף 34(א)) הקובעת את סדרי הערעור על החלטת הועדה הרפואית, מתירה ערעור לפני בית המשפט המחוזי "בנקודה משפטית בלבד", כאמור. הכסות המשפטית-עקרונית שהעטה המבקש על הבקשה, היא חששו, כי פסקי הדין הקודמים ישמשו הנחיה ואסמכתה לדחיית תביעותיהם של גששים בתנאי שירות דומים מן הטעם, הפסול לשיטתו, שתנאי שירותם אינם שונים מתנאי חייהם של שאר תושבי הארץ. אבקש להעמיד חששות על מכונם.

י"א.

הוראת סעיף 1 לחוק הנכים קובעת מתי תוכר נכות המזכה בתגמולים על פי החוק. שתיים הן דרישותיה המצטברות: דרישת הזמן, שהנכות אירעה "בתקופת שירותו" של החייל, ודרישת הסיבתיות, שהנכות ארעה "עקב שירותו", מבחינה עובדתית ומשפטית כאחד. על פי הפסיקה, בבחינת הסיבתיות המשפטית ייבדקו שני יסודות - סובייקטיבי ואובייקטיבי. על היסוד הסובייקטיבי אין מחלוקת בתיק, והוא קיומה של המחלה הקונסטיטוציונלית שנחבאה בגופו של המבקש עד לפריצתה בעת השירות (ראו למשל דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן , פ"ד נו(5) 732, בעמ' 745-744; וכן רע"א 288/07

פלוני נ' קצין תגמולים (לא פורסם, 13.3.07)).

י"ב.

אשר ליסוד האובייקטיבי בבחינת הקשר הסיבתי, והוא סלע המחלוקת בין הצדדים כאן, יסוד זה בא לבחון את הייחוד שבאירוע או במצב שגרם לפרוץ המחלה, ואת הקשר בינו לשירות הצבאי ככזה. במסגרת זו נבחנים תנאי השירות ומידת ייחודיותם. הפסיקה מונה תנאי שירות שונים כבאים בגדר התנאים המיוחדים המקימים קשר סיבתי משפטי (ראו דנ"א

אביאן ; ע"א 201/71 נויפלד נ' קצין התגמולים , פ"מ כו(1) 650, 653; ע"א 652/69 בוסאני נ' קצין התגמולים , פ"ד כד(1) 217, 219, 221)). עם זאת, ההלכה עמדה בהקשר לאירוע ספציפי על כך, כי "אירוע טריוויאלי" שארע לחייל בעת שירותו לא יוכר כגורם לפריצת מחלתו. אחד הכלים לבחינת השאלה אם אירוע (או מצב) בזמן השירות אינו טריוויאלי, קרי הוא נושא את "הממשות הנדרשת" לביסוסו של קשר סיבתי במישור האובייקטיבי, הוא "חייו האזרחיים המשוערים של החייל לולא שירת בצבא" (ראו דנ"א אביאן , בעמ' 764). ביישמו הלכה זו, בחן בית המשפט המחוזי האם תנאי שירותו של המבקש היו שונים מתנאי חייו אלמלא התגייס, או מתנאי חייהם של שאר תושבי הארץ - וענה על כך בשלילה. דומה כי המקבילה לכך, בהקשר של תנאי שירות, היא מקרים של תנאי שירות מיוחדים או חריגים, ולא "רגילים"; בענייננו עלינו להתמקד - בנושא שתיית המים, שהועלה למוקד ההתייחסות - קרי, האם היה מצב המבקש בנושא זה שונה משל שאר הבריות באזורים בהם שהה. בעניין זה ציין בית המשפט המחוזי ש"אין חולק כי מי השתיה היו זמינים בכל ימי השירות ובכל פעולותיו של המערער (המבקש - א"ר). יש לזכור כי חלק ניכר מהתקופה שימש המערער כנהג, דהיינו כלל לא נחשף למאמצים פיזיים הכרוכים בהליכה, גם אם המערער נמנע לעתים מלשתות מים בשל טעמם או מסיבה אחרת, אין בכך להצביע על תנאי שירות חריגים. אלו תנאים רגילים שבהם מצויים כל תושבי האזורים שבהם שהה המערער. על כן בצדק ציינה הועדה כי לא הוכח כי המערער נחשף לגורמי סיכון מיוחדים במהלך שירותו". מים לא חסרו למבקש; אמנם מים טעימים, כנטען, לא היו - אך חוששני שבכך לא סגי. ועוד, אניח דעתו של הפרקליט המלומד, כי תנאי שירותם של גששים ושל חיילי יחידות השדה בכלל ידועים ומוכרים, אך כאן עסקינן בסוגיה ספציפית של שתיה, ולא במכלולים אחרים באלה. ולבסוף, ככל שטענות המבקש מופנות כנגד אופן יישום ההלכה, שהערכאות הקודמות לא ביקשו לסטות הימנה, כאמור בקשת ערעור נוסף אינה המקום המתאים; ראו גם ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית (מבוא ועקרונות יסוד), מה' 2 (תשס"ח-2008), 213.

ככל שטענותיו מופנות כנגד ההלכה עצמה, לא הצביע המבקש על סיבה ראויה לסטות ממנה במקרה דנא.

י"ג.

אטעים סוגיה אחרונה באותו ענין, שראוי להבהירה. הקשר הסיבתי בין השירות לבין הנכות אינו נפסק כשלעצמו על-ידי מעשה רשלנות או מעשה אחר שלא כדין מצד מבקש התגמולים (ראו רע"א 7473/96 חוסיין נ' קצין התגמולים , פ"ד נא(4) 647, פסק דינה של השופטת - כתארה אז - ביניש). רק התנהגות "רעה חמורה" מצדו של הנכה שגרמה לנכותו מוציאה מתחולתן את הוראות חוק הנכים לגבי זכותו לתגמול, אף שחבלתו נגרמה עקב השירות (סעיף 9 לחוק; פרשת חוסיין עמ' 654 ). הקשר הסיבתי במקרה דנא לא ניתק איפוא בשל רשלנותו הלכאורית של המבקש, שנמנע משתיית מים כדבעי, אלא בשל קביעתן העובדתית של הערכאות הקודמות בדבר תנאי שירותו של המבקש ביחס לתנאי חיים רגילים בהקשר לשתיה, כאמור.

י"ד.

המבקש עתר לבטל את הוצאות המשפט בסך 3,000 ש"ח שחויב בהן המבקש בבית המשפט המחוזי, בטענה כי אין זה צודק לחייבו בהוצאות ערעור על פסיקה שהיא סוציאלית באופייה, וכן כי מצבו הכלכלי חמור. המשיבה באדיבותה הותירה בנסיבות לשיקול דעת. נוכח מצבו הכלכלי הקשה של המבקש כעולה מן המסמכים שהגיש בבקשתו לפטור מאגרה, רשמתי לפני כי המשיבה לא תגבה את ההוצאות שנפסקו שם, ואם שולמו - יוחזרו.

ט"ו.

בנתון לאמור, איני נעתר לבקשה.