רע"א 3242/15 יצחק שרבט נ. מלכיאל שרבט

1.

מונחות בפני שתי בקשות למתן רשות ערעור על שתי החלטות בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (פש"ר 39238-03-12, כב' השופט ח' ברנר ). ההחלטה הראשונה מתירה למשיב 1 (להלן: החייב ) לשוב ולנהל את הליכי הבוררות בינו לבין המבקשים, בכפוף להפקדת בטוחה למימון הוצאות ההליך בקופת הפש"ר. ההחלטה השנייה העמידה בטוחה זו על סך 400,000 ₪.

2.

בית המשפט המחוזי החליט להתיר את חידוש הליכי הבוררות בין החייב, המבקשים והמשיב 3 – הליכים שהחלו בשנת 2003, והוקפאו בעקבות מתן צו לכינוס נכסי החייב. בהצביעו על היקף הסכסוך בין הצדדים, העדיף בית המשפט את החלופה הראשונה שהציג בפניו המנהל המיוחד לנכסי החייב, ועל פיה יותר לחייב לנהל בעצמו את הליכי הבוררות בכפוף להפקדת בטוחה. נקבע כי שיקולי יעילות דיונית מצדדים בחידוש הבוררות. אולם, לאור "הספק הקיים בדבר כדאיות ההליך מבחינת נושי החייב", יש להתנות זאת בהעמדת "בטוחה ראויה... לכך שקופת הפש"ר לא תאלץ לשאת בהוצאות הבוררות", וכי הוצאות אלה ימומנו ממקורות חיצוניים. בית המשפט הוסיף וקבע כי במידה ולא יעלה בידי החייב להעמיד בטוחה הולמת, לא יהיה מנוס מעריכת בירור מעמיק, על ידי המנהל המיוחד, באשר לכדאיות ניהול הבוררות.

לטענת המבקשים (בר"ע 3242/15), נפלו בהחלטה זו של בית המשפט קמא (להלן: ההחלטה העקרונית ) פגמים דיוניים היורדים לשורשו של עניין, הואיל והיא איננה מכילה הנמקה מספקת. לדידם, היה על בית המשפט לערוך איזון הולם בין "האינטרסים של כלל הצדדים, לרבות, החייב, הנושים, והצד אשר מבוקש לנהל הליכים כנגדו", ולהתיר את חידוש ההליכים רק בכפוף לניתוח כדאיותם – בין היתר, לאור סיכויי ההצלחה של החייב. למצער, טוענים המבקשים, ראוי היה להתנות את מתן ההיתר בהעמדת בטוחה לכיסוי הוצאותיהם בהליכי הבוררות, וביישום מלא של הוראות הבורר על ידי החייב. העדר התייחסות בהחלטה לאלמנטים אלה עולה, לטענתם, כדי פגם מהותי שיש בו להביא להתערבות ערכאת הערעור.

בהחלטה השנייה, נשואת בר"ע 7493/15, נפסק כי "בטוחה הולמת במקרה דנן תהא הפקדת סך מזומן של 400,000 ₪ בקופת הפש"ר". המבקשים מיקדו את טענותיהם בסכום הבטוחה, והלינו כי לא יהיה בו כדי לכסות את הוצאות הבוררות. לטענתם, קביעת הסכום ללא הנמקה ותוך התעלמות מהשגותיהם בפני בית המשפט קמא, מהווה אף היא פגם היורד לשורשו של עניין.

לאור הקשר ההדוק בין שתי ההחלטות נשואות בקשות רשות הערעור, ובהמשך להחלטתי כי התשובות לשתי בקשות הערעור תוגשנה יחדיו, אדון כעת בשתי הבקשות כאחת.

3.

לאחר העיון בחומר שבפני, לרבות תשובות המשיבים, הגעתי למסקנה כי לא נפל פגם בתוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא, ומשום כך דין שתי בקשות הערעור להידחות.

אכן, הגנה על אינטרס הנושים – להבדיל מן האינטרס של אדם הנתבע על ידי פושט רגל – מהווה אחד מתפקידיו המרכזיים של בית המשפט לפשיטת רגל. בה בעת, ברי כי עליו לאזן אינטרס זה אל מול זכויותיו של פושט הרגל, ולהימנע מפגיעה משמעותית בזכות הגישה שלו לערכאות (השוו רע"א 4822/11 ארביבו נ' ארביבו , פס' 2-3 (13.11.2011)). לפיכך, ומבלי להידרש לשאלה העקרונית באלו מקרים על פושט רגל המבקש להגיש תובענה לקבל את רשות בית המשפט של פשיטת רגל (ראו רע"א 1642/12 בר נ' כלל החזקות עסקי ביטוח בע"מ , פסקה 10 (18.6.2012)), דומה כי בנסיבות העניין בית המשפט קמא איזן כהלכה בין האינטרסים הנוגדים. מחד, שיקולי יעילות דיונית והבטחת סעד אפקטיבי לחייב תומכים במתן היתר לחידוש הבוררות על ידיו. זאת, לאור הקושי הכרוך בהעברת התביעות המורכבות שנידונו במסגרת הבוררות להכרעה בדרך של בקשות למתן הוראות, אודותיו עמד בית המשפט קמא בהחלטתו העקרונית. בה בעת, העניק בית המשפט קמא משקל מהותי לאינטרס הנושים, כאשר התנה את מתן ההיתר באיתור מקורות מימון חיצוניים ל"הוצאות הבוררות".

בהחלטתו, התייחס בית המשפט המחוזי למורכבות הסכסוכים הנידונים במסגרת הבוררות ולקשיי ההכרעה בעניינם כשיקול התומך בחידוש ההליכים. ניתן להסיק כי למרות היעדר ניתוח ממצה של כדאיות הליכי הבוררות, בית המשפט ביצע הערכה ראשונית שלהם והתרשם כי מדובר בהליכים סבוכים שטענות החייב במסגרתם אינן בגדר טענות סרק, ואשר, למצער, יש מקום לבירורן. ההחלטה מעניקה, אפוא, ביטוי הולם לפוטנציאל ההצלחה של החייב במסגרת הליכי הבוררות, אל מול הקשיים הגלומים בהם. יודגש כי החלטה זו של בית המשפט קמא תאמה את אחת החלופות שהציג בפניו המנהל המיוחד, וכי אף כונס הנכסים הרשמי לא מצא בה כל פגם.

באשר להחלטה השניה בדבר שיעור ההפקדה, יצוין כי אף היא עולה בקנה אחד עם עמדת המנהל המיוחד, אשר הציע להעמיד את הבטוחה על סך "שלא יפחת מ- 300,000 ₪ - 500,000 ₪ לפחות" (ר' הודעת המנהל המיוחד לבית המשפט קמא מיום 2.4.2015, המצורפת לתשובתו לבקשות רשות הערעור). לא מצאתי שעלה בידי המבקשים להצביע על שגגה שנפלה בהחלטה. הנימוקים שמעלים המבקשים לקביעת בטוחה בסך של מיליון ₪ ויותר אינם משכנעים. ספק אם "בוררות שמונה השנים" מספקת אמת מידה הולמת להערכת הוצאות ההליך הנוכחי – בייחוד לאור טענת החייב כי חלקו במימון העלויות צפוי לפחות עקב הצטרפות המשיב 3 כצד להליך.

בל נשכח כי המסגרת של הליך זה היא בקשה למתן רשות ערעור. המבקשים לא הצביעו על פגם היורד לשורש הכרעת בית המשפט. למעלה מכך, עולה כי בית המשפט איזן כהלכה בין האינטרסים הנוגדים של הצדדים, הגם שמעמדם של המבקשים בתור נתבעים פוטנציאליים אינו כה חזק כפי שהציגו.

4.

סופו של דבר, לא השתכנעתי כי העניין מצדיק מתן רשות ערעור. הבקשות נדחות בזאת. בנסיבות העניין, ולאור נימוקי, אין צו להוצאות.