רע"א 3281/11 דוד אלמוג נ. לירון אלמוג

בקשה לעיכוב ביצועם של חיובים כספיים שמקורם בהחלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ד' מינץ ) בה"פ 31404-11-10 מיום 22.3.11, בה נדחתה בקשה לביטול החלטה מיום 6.1.11 המאשרת פסק בוררות בין הצדדים שניתן על ידי מר אשר גבאי (להלן מר גבאי ) ביום 10.11.10. המחלוקת בין הצדדים, אב (המבקש) ובנו (המשיב), נסבה על עצם ההסכמה לבוררות.

רקע עובדתי והליכים קודמים

א.

בין הצדדים נתגלע סכסוך בנוגע להסדרת יחסיהם העסקיים. בעקבות סכסוך זה התנהל לכאורה הליך בוררות, אך במהלכו טען המבקש כי אינו מסכים לקיומה של הבוררות וכי מעולם לא הסמיך את הבורר לדון בענייניו. ביום 10.11.10 ניתן פסק הבוררות מושא המחלוקת (להלן פסק הבוררות ).

ב.

ביום 16.11.10 הגיש המשיב בקשה לאישור פסק הבוררות. בהמשך לכך, ביום 26.12.10 עתר המבקש למתן ארכה להגשת התנגדות לאישור פסק הבוררות וכן לצו המורה על המצאת המקור של זכרון הדברים לפיו ניתנה ההסכמה לקיומה של הבוררות בפני הבורר (להלן הבקשה להארכת מועד ). בין היתר טען המבקש, כי מעולם לא הסכים – כאמור – לקיומה של הבוררות, כי החתימה הנחזית כחתימתו על זכרון הדברים לענין זה אינה אלא זיוף וכי מעולם לא התקיים הליך בוררות. המבקש טען כי בנסיבות העניין דרוש לו זמן נוסף כדי שיוכל לערוך את התנגדותו כדבעי, ובין היתר כדי שיוכל לקבל תצהירים מהרב אברג'ל (דיין בבית הדין הרבניים, שאינו צד להליך אך מעורבותו בהליך אומרת לכאורה דרשני) ומעו"ד אלי סומך אשר במשרדו נערך זכרון הדברים. בהחלטה מיום 27.12.10 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה להארכת מועד. ביום 6.1.11 בעקבות בקשה למתן פסק דין שהגיש המשיב אושר פסק הבוררות.

ג.

בהמשך, ביום 20.1.11, עתר המבקש לביטול ההחלטה המאשרת את פסק הבוררות (להלן הבקשה לביטול אישור הפסק ), שבמסגרתה טען כי מדובר בהחלטה שניתנה במעמד צד אחד, כי פסק הבוררות ניתן בהעדר כל סמכות וכל הסמכה, כי לא נוהל הליך "בוררות" אמיתי, וכי חתימתו על ההסכם מיום 25.7.07 שכלל תניית בוררות זויפה.

ד.

בינתיים, ביום 2.2.11, הגיש הבורר בקשה/הודעה לבית המשפט המחוזי, ובה כתב כי "היום לאחר מאמצים מרובים נמצא בסופו של עניין המסמך המקורי (ההדגשה במקור – א"ר) החתום ע"י שני הצדדים והשונה במהותו מקודמו שהוגש לי בתיק". למכתב זה צורפו שני זכרונות דברים זהים, שניהם מאותו יום, ה-25.7.07, ושניהם נושאים את חתימותיהם של שני הצדדים. עם זאת, בזכרון הדברים הראשון, "המסמך המקורי" כפי שהוא מכונה על ידי הבורר בהודעה הנ"ל אין כל תניית בוררות , ואילו בשני, המכונה על ידי הבורר "המסמך שהוגש לי בתיק", מופיעה בסעיף 7 תניית בוררות המסמיכה את הרב אליהו אברג'ל ואת הבורר, מר אשר גבאי, לשמש כבוררים.

ה.

בהחלטה בבקשה לביטול אישור הפסק מיום 22.3.11 קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש לא עמד במועדים הקבועים בסעיף 27 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, ובתקנה 10 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, תשכ"ט-1968 (להלן תקנות סדרי הדין בבוררות ), ולא הצביע על טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד להגשת בקשה לביטול הפסק. בית המשפט המחוזי קבע כי "חרף העובדה שיש רגליים לטענת המבקש כי מר גבאי לא מונה כבורר, אין לבקשה זו על מה שתסמוך", ודחה את הבקשה.

ו.

ביום 27.4.11 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע ובסמוך לה, ביום 28.4.11, הגיש את בקשת רשות הערעור לבית משפט זה. ביום 13.7.11, לאחר קבלת תשובתו של המשיב, הורה חברי השופט י' דנציגר כי הבקשה תידון לפני הרכב. ביום 22.8.11 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיכוב ביצוע באופן חלקי, והורה על עיכוב ביצועו של פסק הבוררות בכל הנוגע לחיובים שאינם כספיים (קרי, העברת מניות ונכסים אחרים) – אך דחה את הבקשה בכל הנוגע לביצועם של החיובים הכספיים.

מכאן הבקשה הנוכחית לעיכוב ביצועם של החיובים הכספיים שבפסק הבוררות.

טענות הצדדים

ז.

הבקשה חוזרת על הטענות העיקריות שבבקשת רשות הערעור, והן: כי הבורר לא הוסמך על ידי המבקש; כי חתימתו על זכרון הדברים הכולל את תניית הבוררות זויפה; כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו לדחות את הבקשה להארכת מועד; כי בנסיבות העניין בהן כלל לא היה הסכם בוררות ולא נתקיים הליך בוררות, קמה לו עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(10) לחוק הבוררות, שלגביה אין תחולה למגבלות המועד הקבועות בחוק ובתקנות; כי שגה בית המשפט בקביעתו שההחלטה המאשרת את פסק הבוררות לא ניתנה במעמד צד אחד, ולכן לא ניתן לעתור לביטולה לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 ועוד. לטענת המבקש קיים סיכוי גבוה כי בקשת רשות הערעור שהגיש תתקבל. באשר למאזן הנוחות טוען המבקש כי יש חשש ממשי שהמשיב לא יוכל להשיב את הכספים שנפסקו לו בפסק הבוררות, העולים על מיליון ש"ח, אם יתקבלו בקשת רשות הערעור והערעור. לשם הוכחת טענותיו צירף המבקש מסמך המעיד כביכול על חובותיו של המשיב בסך של כ-740,000 ש"ח, וכן הסכם פריסת חוב בסך 10,586,943 ש"ח של חברה פלונית לבנק דיסקונט, עליו חתום המשיב כערב ביחד ולחוד עם ערבים נוספים. לטענת המבקש בתצהירו, מבירור שערך עם בעלי מניות בחברה עולה כי "החברה צפויה להיכנס כמעט באופן וודאי ובקרוב מאוד להליכי חדלות פרעון והערבים ובכלל זה המשיב יצטרכו לשלם את החוב לבנק דיסקונט מכיסם".

ח.

בתגובתו לבקשה, טוען המשיב, כי מאז חודש אפריל 2011 הוא מנסה ללא הצלחה לגבות מן המבקש את החוב הפסוק, העומד לדידו על סך של כ-1,250,000 ש"ח. לטענת המשיב, המבקש עושה כל מאמץ להבריח נכסים ומניות. עוד טוען המשיב כי המבקש מצהיר בריש גלי שלא יקיים את פסק הבוררות, אף אם תידחה בקשת רשות הערעור, ומצרף תצהירים של צדדים שלישיים לתמיכה בטענתו זו. לגופו של עניין טוען המשיב, כי סיכויי הערעור, לא כל שכן סיכויי הבקשה לרשות ערעור הניתנת במשורה בענייני בוררות, אינם גבוהים, ומפנה לתגובתו לבקשת רשות הערעור, במסגרתה טען לחריגתו של המבקש מן המועדים הקבועים בחוק ובתקנות להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות, למרחב שיקול הדעת הרחב של בית המשפט לעניין קביעת המועדים, לקושי ההוכחתי הניצב בפני המבקש לעניין טענת הזיוף, להימנעות המבקש מהבאת ראיות המצויות בשליטתו שיוכלו לשפוך אור על טענותיו ועוד. כל אלה, טוען המשיב, מובילים למסקנה כי נמוכים סיכוייה של בקשת רשות הערעור. אשר למאזן הנוחות, טוען המשיב, כי המסמך המסכם את חובות המבקש, אשר צורף לבקשה דנא, אינו אלא מסמך "שנערך במסגרת ניסיונות של בני משפחה לגשר בין המבקש למשיב כאשר מדובר בעיקר בחובות לבני משפחה וחברים שנתנו למשיב כספי גמ"ח כדי שיוכל להתקיים שעה שאביו (המבקש – א"ר) מדירו מנכסיו ומזכויותיו". באשר לערבות לטובת בנק דיסקונט, טוען המשיב כי אין בטענה שהחברה המדוברת מצויה בקשיים כל אמת.

דיון והכרעה

ט.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, בבקשה לעיכוב ביצוע ובתגובות להן על צרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להיעתר לבקשה באופן חלקי, כך שקיומם של החיובים הכספיים יעוכב עד להכרעה בבקשה, אך הסכום שבמחלוקת יופקד בידיו הנאמנות של בא כוח המשיב ולא יועבר לידי המשיב עד להחלטה אחרת.

י.

כידוע, כלל הוא שאין בהגשת ערעור, לא כל שכן בקשת רשות ערעור, כדי לעכב את פסק הדין עליו מערערים (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי). על המבקש עיכוב ביצועו של פסק דין להוכיח שני תנאים מצטברים: האחד, כי סיכויי הערעור טובים – ברי כמובן כי נושא זה יישאר על פי רוב בגדר השערה לכאורה; השני, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, קרי, אם פסק הדין ימומש ולאחר מכן יתקבל הערעור – יהיה קושי בהשבת המצב לקדמותו (בש"א 3158/91 פלאטו שרון נ' קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון , פ"ד מה(5) 499, 504-503 (1991); בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה , פ"ד נ(5) 403, 405 (1997);בש"א 2966/96 עטיה נ' עירית תל-אביב-יפו , פ"ד נ(1), 668, 672(1996)). עוד נפסק, כי "פסק דין לתשלום כסף אינו מסווג בגדר אותם עניינים חריגים אשר לגביהם נוטה בית המשפט להיענות לבקשת עיכוב ביצוע, משמימוש פסק דין לתשלום כסף הוא בדרך כלל הפיך על דרך ההשבה" (ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר נ' שובל שיווק מוצרים והפצתם , פ"ד נו(4) 178, 182 (2002)). אלה הם מן המפורסמות.

יא.

בבחינת סיכויי הערעור, ומבלי לטעת מסמרות, יש להביא בחשבון כי טענת המבקש לעניין זיוף חתימתו אינה נטענת לכאורה בעלמא, והיא מלווה במכתבו של הבורר, אשר מצא, לדבריו, לאחר מתן פסק הבוררות את ה"מסמך המקורי" שנחתם על ידי הצדדים באותו יום שבו כביכול נחתם המסמך אשר הוגש לבורר בתחילתה של הבוררות; ואולם, להבדיל מן האחרון, אין הראשון כולל תניית בוררות. בית המשפט המחוזי לא הכריע בטענת הזיוף, ואף שהעיר כי לטענת המבקש בעניין אי מינויו של מר גבאי כבורר "יש רגליים", דחה את הבקשה מן הטעם שהמבקש לא עמד במועדים הקבועים להגשתה על פי חוק הבוררות ותקנות סדרי הדין בבוררות. דומני, ושוב בלא לטעת מסמרות, כי מקום בו תניית הבוררות זויפה עומדת ביסוד פסק הבוררות תרמית, אשר "על פיה היה בית המשפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד" (סעיף 24(10) לחוק הבוררות). במקרים כאלו, וככל שמוכח הדבר, אין מבקש הביטול מוגבל למועדים הקבועים בסעיף 27 (ראו סעיף 27(ד)). בנוסף, אם נכונות טענותיו העובדתיות של המבקש לגבי הזיוף ולגבי האופן בו התנהל ההליך, ספק אם התקיים "הליך בוררות" והאם לפנינו "פסק בוררות", ועל כן עלול לקום ספק לתחולת המועדים הקבועים בחוק הבוררות לעניין הגשת בקשה לביטולו (ראו ע"א 633/75 מדינת ישראל נ' הלוי , פ"ד לא(3) 339, 348 (1977)). המשיב בתשובתו מתמקד בכך שהמבקש היה מודע לקיומה של הבוררות ולהחלטות שניתנו במסגרתה. ואולם, מודעות לכך אינה חייבת בהכרח להיזקף לחובת המבקש, שכן פעל והתריע כי אין מדובר בבוררות תקפה וכי לא ניתנה הסכמתו לה. אם הטענות הנטענות על ידי המבקש יתבררו כאמת, ייתכן שייקבע כי אכיפת "פסק הבוררות" תגרום לעיוות דין משמעותי. כל האמור – לכאורה, וההרכב שישמע את הבקשה עשוי להידרש לכך לפי שיקוליו.

יב.

זאת ועוד, שאלה נוספת העלולה להיות רלבנטית היא האם היה מקום לדחות את בקשת הארכה המועד שהגיש המבקש. המבקש ציין בבקשתו כי אין בידיו המסמכים מתיק הבוררות וביקש כי בית המשפט יורה למשיב ולבורר על המצאתם אליו, לרבות המצאת המקור של זכרון הדברים שהוגש, כדי שיוכל להעבירו לגרפולוג, ולחלופין – שיורה כי זכרון הדברים יועבר על ידי הבורר לגרפולוג. אין זה מן הנמנע שבהמשך ההליך תעלה השאלה אם טענה זו בדבר חוסר ראיות אינה מהוה טעם מספיק למתן ארכה; זאת בייחוד נוכח הטענות הקשות שהעלה המבקש, ונוכח האפשרות לפסוק הוצאות לריפוי פגם האיחור. אשר על כן, סבורני כי לא ניתן לומר שהבקשה נטולת סיכויים.

יג.

באשר למאזן הנוחות, מצד אחד נטענות טענות לגבי חובותיו הכבדים של המשיב, שבחלקן מוכחשות (כך בנוגע לערבותו לטובת בנק דיסקונט), ובחלקן אינן מוכחשות (כך לגבי קיומם של חובות כלשהם לבני משפחה ומכרים). מנגד נטענות טענות קשות בדבר טקטיקה של הברחת נכסים שבה כביכול נוקט המבקש. בנסיבות אלה, איזון בין האינטרסים הנוגדים, המביא בחשבון את סיכויי הערעור מזה ואת החששות באשר לאפשרות לפריעת החיוב כפי שייפסק בסופו של יום מזה, מצדיק להורות למבקש להפקיד את מלוא סכום החיוב הכספי (השוו ע"א 4733/11 סקפאה אירועים על הים בע"מ נ' ניו אלי בנמל בע"מ , סעיף 5 (לא פורסם), ואולם, הוא מצדיק כי הכסף לא יימסר למבקש אלא לאחר החלטה אחרת.

יד.

אשר על כן, הבקשה לעיכוב ביצוע מתקבלת באופן חלקי; על המבקש להעביר את סכום החיוב הכספי הנטען על ידי המשיב, קרי 1,250,000 ש"ח, לידיו הנאמנות של בא כוח המשיב, עו"ד מרדכי גלוסקה. הכסף יופקד בפיקדון שקלי נושא ריבית להנחת דעתו של בית המשפט המחוזי, וזאת עד למתן החלטה אחרת. הכספים יועברו לעו"ד גלוסקה תוך 21 יום ממועד החלטה זו. עד אז יעמוד בתוקפו הצו הארעי לעיכוב ביצוע שניתן בהחלטה מיום 15.11.11. עם העברת הכספים יעוכב ביצועם של החיובים הכספיים שבפסק הבוררות, לפי האמור.