רע"א 3313/09 ד"ר אילן כהן נ. גנאדי ליפשיץ

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת נ' אחיטוב), בה נדחתה בקשת המבקש לביטול פסק דין (החלטה מיום 1.2.09). בקשת רשות הערעור מתיחסת גם להחלטת בית המשפט שלא לשנות מהחלטתו על דרך של עיון חוזר (החלטה מיום 5.4.09).

2.

המשיב 1 (להלן – המשיב ) הגיש תביעה נגד המבקש ונגד המשיבים 2­3 (להלן – בית החולים ). התביעה התיחסה לנזק שנגרם למשיב בניתוח שביצע הרופא-המבקש בשירות בית החולים. לאחר גלגול ערעורי (ע"א 8535/01) קיבל בית המשפט המחוזי את התביעה ביום 14.4.08 וחייב את המבקש ובית החולים, יחד ולחוד, לפצות את המשיב בסכום שנפסק. ביום 23.11.08 הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הדין ככל שמדובר בו. בבקשה נטען, כי כתב התביעה מעולם לא הומצא למבקש, וכי ההליך נוהל בלא ידיעתו. צורף לבקשה מכתב מאת עו"ד שפרבר, אשר צוין בפסק הדין כבא כוח כלל הנתבעים. במכתבו מסר עו"ד שפרבר כי מעולם לא שוחח עם המבקש וכי לא קיבל מידיו יפוי כוח.

3.

הבקשה לביטול פסק הדין נדחתה. נקבע, כי המשיב המציא את כתב התביעה לבית החולים, וכי מדובר בהמצאה כדין למבקש לפי תקנה 492 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – התקנות ). לפרשנותה של תקנה זו נידרש בהמשך. המבקש הגיש בקשה לעיון חוזר, בה טען בין השאר כי בתקופת ניהול התביעה לא עבד בבית החולים. הבקשה נדחתה. מכאן בקשת רשות הערעור.

4.

המשיב התנגד מנימוקים שונים לקבלת בקשת רשות הערעור. בית החולים הסכים לקבלת הבקשה. עוד מסר בית החולים, כי שילם למשיב זה מכבר את מלוא הפיצויים שנפסקו לו, וכי בפסק הדין לא נקבע כי המבקש עצמו היה אחראי לנזקי המשיב. בהחלטתי מיום 9.6.09 התבקשה התייחסותו של המשיב לתהיות מסוימות באשר לעמדתו. המשיב עמד על התנגדותו לקבלת בקשת רשות הערעור, אלא אם יתחייב המבקש לשפותו אם בית החולים יבקש לבטל את פסק הדין גם בנוגע אליו. בית החולים הודיע כי לא יבקש זאת. המשיב הציב תנאים נוספים להסכמתו לביטול פסק הדין נגד המבקש. לאחר העיון בבקשת רשות הערעור ובתשובות, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וזה הוגש על פיה. דין הערעור להתקבל.

5.

הנחתי היא, כי המשיב אכן המציא את כתב התביעה לבית החולים עבור המבקש. ברם, לא די בכך, אפילו הייתי מניח שהמבקש הועסק בבית החולים באותה העת. תקנה 492 קובעת כך:

"492.

המצאה על ידי מוסד

בית המשפט רשאי לשלוח שני עתקים [כך!] של כתב בי-דין לאנשים במוסדות המנויים להלן לשם המצאת אחד מהם לנמען:

(1)

לנמען שהוא עובד הציבור – לראש המשרד שבו הוא עובד;

(2)

לנמען שהוא עובד של תאגיד – למנהל התאגיד או לאדם אחר הממונה על המען הרשום של התאגיד;

(3)

לנמען שהוא תושב ישוב – לחבר הועד או למזכיר של הישוב;

(4)

לנמען שהוא כהן דת או חבר מסדר דתי – לראש המסדר הדתי שלו בישראל;

(5)

לנמען שהוא חייל המשרת שירות פעיל בצבא-הגנה לישראל – לקצין המבצעים של מוקד מפקדת המשטרה הצבאית הראשית;

(6)

לנמען הכלוא בבית סוהר – למחלקת האסיר בשירות בתי הסוהר".

תקנה זו קובעת אופן המצאה לבעל דין שיש לו קשר מסוים ומוגדר עם מוסד או גוף כאמור בתקנה. התקנה קובעת מיהו הגורם בגוף או במוסד אליו יישלח כתב בי-דין ואותו גורם אמור לדאוג להמצאתו לבעל הדין. ההמצאה למוסד לא די בה כשלעצמה, וכן אין די בהמצאה לגורם בגוף או במוסד. ראשית, כך עולה מלשון התקנה, לפיה שליחת כתבי בי-דין למוסד נעשית "לשם המצאת אחד מהם לנמען". שנית, כך משתמע מהוראות תקנה 493 לתקנות. תקנה זו קובעת, כי על הגורם במוסד או בגוף שאמור לדאוג, על פי תקנה 492, להמצאה לנמען להשיב עותק אחד "בחתימתו ובחתימת הנמען ובציון מועד ההמצאה; חתימת האדם כאמור תהיה ראיה להמצאה ולזמנה ... לא היתה ההמצאה אפשרית מכל סיבה שהיא, יוחזר הכתב לבית המשפט עם הודעה מפורשת על אותה סיבה...". משמעות הדבר היא, כי על כתב בי-הדין להגיע לנמען עצמו (ראו, ע"א (מחוזי ת"א) 1625/06 ברגותי נ' אזוז (לא פורסם, 4.6.06)). שלישית, מטרתה של ההמצאה להודיע לנתבע על קיומו של ההליך ולהחיל עליו את סמכותו של בית המשפט (ראו, רע"א 39/89 General Electric Corp.

נ' מגדל חברה לבטוח בע"מ , פ"ד מב(4) 762, 768 (1989); ע"א 1947/91 שטיין נ' כץ , פ"ד מה(4) 705 (1991)). מטרות אלה אינן מוגשמות כאשר כתב בי-דין נשלח למוסד, אך אינו נמסר באמצעותו לבעל הדין. סיכומו של דבר, המצאה לפי תקנה 492 מחייבת כי כתב בי-דין יומצא בסופו של המהלך לבעל הדין. בענייננו לא הומצא כתב התביעה למבקש, שהוא בעל הדין הרלוונטי. התוצאה המתבקשת היא ביטול פסק הדין מחובת הצדק בכל הנוגע למבקש (ראו, ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי , פ"ד ח 395, 397 (1954); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 736­737 (מהדורה שביעית, בעריכת שלמה לוין, 1995)).

6.

התנהלותו של המשיב בהקשר לבקשת הביטול בבית משפט קמא ובמיוחד בבית משפט זה לא הייתה ראויה. ניתן היה לפתור בקלות את העניין בלא שייפגע אינטרס אמיתי של המשיב. הערעור מתקבל, איפוא, והחלטותיו של בית משפט קמא וכן פסק הדין מבוטלים ככל שמדובר במבקש ובו בלבד. המשיב יישא בשכר טרחת עורך דין לזכות המבקש בסכום של 20,000 ש"ח.