רע"א 3326/98 ארתור בראונר נ. קטלינה קפיטל קורפוריישיין

1.סכסוכים בין המבקש וחברות מקרקעין - שבהליכי הבוררות, שעליהם אעמוד להלן, כונו "קבוצת בראונר" - לבין המשיבה מס' 1 (להלן - "המשיבה") התבררו בבוררות לפני המשיבים מס' 2 ו3- כבוררים (להלן - "הבוררים"). במהלך הבוררות חייבו הבוררים את המבקש להפקיד בידיהם שתי ערבויות בנקאיות אוטונומיות בלתי מותנות, שכל אחת מהן נועדה להבטיח חלק של התשלום שהמבקש היה עלול להיות מחויב בו. שתי הערבויות הופקדו בידי הבוררים ואחת מהן מומשה. הסכסוך הנוכחי בין בעלי הדין ענינו מימושה של הערבות השניה (להלן - "הערבות השניה").

ביום 19.5.97 ניתן פסק הבוררות, לפיו חויבה קבוצת בראונר בתשלום סך של 1,232,500.- דולר למשיבה. בסעיף 50 לפסק הבוררות נקבע כי המשיבה תפקיד בידי הבוררים כתב ערבות חתום אישית בידי מר ג'ורג' אוונס, שהיה בעל ענין במשיבה (להלן - "אוונס"), לפיו הוא מתחייב "לפצות ולשפות את קבוצת בראונר כמו גם את הבוררים אם וככל שייקבע מטעם כלשהו שהבוררים מימשו את הערבות הראשונה ו/או את הערבות השניה שלא בסמכות או שלא כדין. נוסחה של ערבות זו ייקבע על ידי הבוררים והיא תופקד בידיהם הנאמנות כתנאי מקדמי למימוש הערבות השניה על ידי הבוררים" (להלן - "הערבות הנגדית").

ביום 23.6.97 אושר פסק הבוררות על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת מ' סוקולוב). המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הבוררות וכן ביקש להצהיר על בטלות פסק הדין שאישר אותו אולם חזר בו משתי הבקשות והן נמחקו. על פסק הדין שאישר את פסק הבוררות לא הוגש ערעור.

2.בשלב זה הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תובענה על דרך של המרצת פתיחה בה ביקשה להצהיר כי הבוררים רשאים להורות לממש את הערבות השניה וכי אין צורך עוד להפקיד את הערבות הנגדית כתנאי לכך. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ה' שטיין), בפסק דינו מיום 23.4.98, קבע כי הדרישה להפקיד את הערבות הנגדית נועדה להבטיח את הבוררים מפני טענה שפעלו שלא בסמכות או שלא כדין במימוש הערבויות שהפקיד בידיהם המבקש. משאושר פסק הבוררות בפסק דין סופי וחלוט, אישר ממילא בית המשפט כי כל פעולות הבוררים על פי פסק הבוררות - לרבות מימוש הערבויות - הן בסמכות וכדין ולפיכך פג טעמה של הערבות הנגדית. עוד קבע בית המשפט, כי אוונס נפטר לפני מתן פסק הבוררות, בלי שהבוררים ידעו על כך, וכי עמידתו של המבקש על הדרישה להפקיד ערבות נגדית חתומה אישית בידי אוונס היא נסיון לסכל את ביצוע פסק הבוררות ויש בה גם משום שימוש בזכות שלא בתום לב. לפיכך קיבל בית המשפט את בקשת המשיבה והצהיר, כי הבוררים רשאים להורות לממש את הערבות השניה וכי אין צורך עוד להפקיד את הערבות הנגדית.

המבקש ביקש להרשות לו לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וכן ביקש, מאוחר יותר, לעכב את ביצוע פסק הדין. בהחלטתי מיום 12.7.98 ניתן צו ארעי המורה על עיכוב הביצוע עד להחלטה אחרת. המשיבה השיבה על בקשותיו של המבקש.

3.עיינתי בבקשותיו של המבקש, בתשובת המשיבה ובפסק דינו המפורט והמנומק של בית המשפט המחוזי. טעמיו של בית המשפט מקובלים עליי ולא מצאתי מקום להתערב בפסק הדין.

4.למעלה מן הצורך אוסיף כי שאלה היא אם פסק דינו של בית המשפט המחוזי - הנוגע במישרין לפסק הבוררות אולם ניתן בהליך עצמאי ונפרד לאחר שהסתיימו באופן רשמי הליכי הבוררות - נחשב "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה", כאמור בסעיף 38 לחוק הבוררות, תשכ"ח1968-, שניתן לערער עליה רק אחרי נטילת רשות, או שמא מדובר בפסק דין של בית משפט מחוזי שניתן לערער עליו בזכות. שאלה זו טרם נדונה בפסיקתו של בית משפט זה וגם בעלי הדין לא עוררו אותה. לאור התוצאה אליה הגעתי איני רואה צורך לדון בשאלה מה ההליך שעל המבקש היה לנקוט בו וגם לא בשאלה אם יש לדון בבקשה כבכתב ערעור על פי תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-, אם היה על המבקש להגיש ערעור.

5.הבקשה להרשות ערעור נדחית. ממילא מתבטל הצו הארעי בדבר עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי (החלטתי מיום 12.7.98).

המבקש ישא בשכר טרחת עורך הדין של המשיבה בסך 10,000.- ש"ח.