רע"א 3327/09 ג'יי. בי.ג'יי מזון בע''מ ,עי אורי אבני נ. בנק לאומי לישראל ב

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 22.3.2009 (כבוד השופטים י' גריל, סגן הנשיאה (אב"ד), ע' גרשון ו-י' וילנר ) בע"א 362-08 אשר דן בערעור על פסק דין של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט ש' לבנוני ) בת"א 11537/00 מיום 28.1.2008. עניינם של הליכים אלה ביתרות חוב בחשבונות הבנק של המבקשים.

רקע עובדתי והליכים קודמים

1.המבקשת 1 (ג'יי.בי.ג'יי מזון בע"מ) פתחה בשנת 1996 חשבון עסקי בסניף זכרון יעקב של המשיב, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן - הבנק ). למילוי התחייבויותיה בגין החשבון הנ"ל היו ערבים המבקש 2 (אורי אבני), הבעלים של המבקשת 1,

והמבקשת 3 (יערי בר בע"מ). בשנת 1997 פתחו המבקש 2 והגב' גונן, אשר נמחקה מהתובענה בבית משפט השלום, חשבון בנק נוסף, פרטי, באותו סניף בנק.

2.

בעקבות יתרות חוב בחשבונות אלו, הגיש הבנק כנגד המבקשים תובענה כספית בסדר דין מקוצר. המבקשים ביקשו וקיבלו רשות להתגונן אשר בעקבותיה הוגשה מצידם תביעה שכנגד בה הם טענו לנזקים בסכום העולה על 6,000,000 ₪. משיקולי אגרה הועמד סכום התביעה שכנגד על סך של 250,000 ₪. עילות התביעה שכנגד הן בעיקרן עילות קיזוז בפני התביעה העיקרית, כאשר סכומי החיוב של זו האחרונה אינם שנויים במחלוקת.

טענתם המרכזית של המבקשים בתביעה שכנגד, כפי שהועלתה על ידי המבקש 2, נוגעת להתנהלות הבנק בכל הנוגע להתחייבותו להעמיד לרשות המבקשת 1 אשראי בסכום של 150,000 $ בהלוואה שקלית צמודה בשיעור של 6% לתקופה של 10 שנים. נטען כי בניגוד למוסכם העמיד הבנק לזכות המבקשת 1 הלוואה דולרית לתקופה של שנה המתחדשת כל שלושה חודשים. לטענת המבקשים כך נוצר כדור שלג שגרם להתמוטטות המבקשת 1. בנוסף, העלו המבקשים שורה של טענות שונות בגין דרך הניהול הפגומה של חשבונות הבנק.

3.

בית משפט השלום בחיפה קיבל את תביעת הבנק ודחה את התביעה שכנגד. בראשית דבריו, ציין בית משפט השלום את כישוריו של המבקש 2, אשר הינם בעלי חשיבות לאור הקביעות בפסק הדין. בית משפט השלום ציין כי מדובר באדם נבון, משכיל, המתמצא בעולם העסקים, אשר נהג לפקוד את סניף הבנק לעיתים קרובות מאוד וקיים פגישות דרך קבע עם מנהלי הסניף. בשים לב לאמור ולטענת המבקש 2 כי הבנק הפר דרך קבע הבטחות חוזרות ונשנות עימו, הביע בית משפט השלום תמיהה כיצד זה המבקש 2 לא הציג ולו מסמך אחד המביע את מחאתו נוכח התנהלות הבנק; כמו כן, לא הציג המבקש 2 כל מסמך המתעד את הסיכומים המובטחים ו/או את הפרתם. מדובר, כך קבע בית משפט השלום, בחוסר סבירות קיצונית המשווה לגרסת המבקש 2 חוסר אמינות, כל זאת במיוחד נוכח היותו כלכלן הבקיא בעולם המסחר.

יתרה מכך, גרסתו של המבקש 2 נדחתה גם בהתחשב בהסכם פשרה שנחתם בין המבקשים לבין הבנק בהליך אחר אשר התנהל בבית משפט השלום בחיפה. במסגרת הסדר הפשרה הצהירו המבקשים כי בדקו את דרך ניהול חשבונות הבנק, ובכלל זה את חיובי הריבית ואת ההלוואות שהועמדו להם, וכי יתרות החובה הינן נכונות ומדוייקות, כך שלמבקשים אין ולא תהיה כל טענה בנוגע לכך. לאור האמור בהסכם הפשרה דחה בית משפט השלום את טענת המבקש 2 לפיה ההסכם נכפה עליו וכי הוא הגיע להבנות בעל פה עם מנהל הסניף מחוץ להסכם פשרה זה. נפסק כי המבקש 2 היה מיוצג בהליך הפשרה על ידי עורך דין. הלה המליץ לו שלא לחתום על הסכם הפשרה ואף הבהיר כי ההצהרה האמורה שבהסכם הפשרה תסתום את הגולל, בעתיד, על מכלול הטענות אותן העלה המבקש 2 בפני בית משפט השלום בהליך דנן. חרף האמור, העדיף המבקש 2, משיקוליו הוא, לחתום על הסכם הפשרה. משעשה כך, הוסיף בית משפט השלום, אין הוא יכול להשיב את הגלגל אחורנית. גם באשר להליך הפשרה, הביע בית משפט השלום תמיהה כיצד, נוכח טענותיו כי הבנק הפר את ההסכם, לא ביצע המבקש 2 כל פעולה בנדון:

הוא לא הודיע על ביטול הסכם הפשרה; הוא לא הגיש תביעה כנגד הבנק; הוא לא תיעד את הסיכומים החוזרים ונשנים שהיו לטענתו עם הבנק וכיוצא בזה. מבלי להביע דעה בשאלה האם הסכם הפרשה יוצר "מעשה בית דין", מציין בית משפט השלום כי די בכך שהסכם הפשרה יוצר מניעות לגבי המבקש 2 מלטעון את טענותיו האמורות.

4.

באשר לטענות המבקש 2 כנגד התנהלות הבנק, מציין בית משפט השלום כי לאורך כל תקופת יחסי הבנק עם המבקשים, קיבלו האחרונים דפי חשבון ומעולם לא המציאו השגות בכתב כנגד נכונותם. עוד מוסף בית המשפט כי בנוגע להלוואה הדולרית אותה לקחה המבקשת 1 מהבנק בסכום של 150,000 $ הרי שהלוואה זו התחדשה פעמיים בחלוף שתי תקופות של שלושה חודשים ואילו המבקש 2 לא מצא לנכון למחות כנגד האמור, למרות שביקש הלוואה בתנאים שונים לגמרי מזו שנתן הבנק. כמו כן, בחן בית משפט השלום את התנהלות הבנק לאורך התקופה, בין היתר על סמך מזכרים פנימיים שנחזו להיות אותנטיים, ומצא שאין בה כל פגם בניגוד לטענות המבקש 2, אשר מצידו, בחר להמשיך לעבוד עם הבנק במקום לנסות לעבור לבנק אחר.

5.

על יסוד האמור לעיל, התקבלה תביעת הבנק ונדחתה התביעה שכנגד שהגישו המבקשים. המבקשים חוייבו בסך של 361,975 ₪ בצירוף הפרשי ריבית; המבקש 2 חוייב לשלם בנוסף סך של 51,630 ₪ בצירוף הפרשי ריבית. כן חוייבו המבקשים בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסף 60,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה.

6.

על פסק הדין הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי. הערעור נדחה. נקבע כי הערעור מופנה כנגד קביעות עובדתיות של בית משפט השלום אשר אין מקום להתערב בהן, זאת בהתחשב בכך שהתשתית הראייתית שהוצגה עולה בקנה אחד עם הממצאים שנקבעו בפסק הדין. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי מקובלות עליו קביעות בית משפט השלום לפיהן נמצא כי גרסאות המבקש 2 אינן אמינות, אינן סבירות ואף לוקות בחוסר תום לב. כמו כן, נקבע כי דפי החשבון שהגיש הבנק הינם בבחינת "רשומה מוסדית" ואם היו למבקשים טענות כלפיהם, הרי שהיה עליהם להעלות אותן במהלך דיוני ההוכחות בבית משפט השלום. בנוסף, התקבלה קביעת בית משפט השלום לפיה הסכם הפשרה יוצר מניעות כאמור. לפיכך, נדחה הערעור, להוציא התערבות בסכום שכר הטרחה שנפסק על ידי בית משפט השלום אותו הפחית בית המשפט המחוזי לסך של 25,000 ₪.

7.

על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי. המבקש 2, אשר בחר שלא להיות מיוצג בהליך זה, מעלה שורה ארוכה של טענות מפורטות, לא ברורות בחלקן, כנגד קביעות עובדתיות הן של בית המשפט המחוזי והן של בית משפט השלום. עיקר טענותיו הינן כנגד גרסאות שיקריות אשר נתנו לטענתו מנהלי סניף הבנק בעדויותיהם בבית משפט השלום. עוד טוען המבקש כי בתי המשפט אשר דנו בעניינו טעו טעויות לוגיות אותן הוא מנסה להוכיח בטיעוניו באופן מתמטי. כמו כן, הגישו המבקשים ביום 14.6.2009 בקשה לתוספת נימוקים ואסמכתאות בעניין "רשומה מוסדית".

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף בלא צורך בקבלת תגובה. טענות המבקשים מתמקדות בנסיבות הקונקרטיות של המקרה, ואינן מעלות שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים אשר בגינן ניתנת רשות ערעור [ רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982 )]. גם לגופו של עניין, איני סבור כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נפל פגם המצדיק את התערבות ערכאת הערעור. המבקשים מעלים שורה של טענות כנגד קביעות עובדתית שקבע בית משפט השלום, אותן קיבל בית המשפט המחוזי אשר דן בערעור המבקשים. מדובר על קביעות מבוססות היטב בחומר הראיות אשר המבקשים לא הציגו כל ראיות לסתור אותן. מקובלות עליי גם קביעות בית המשפט המחוזי באשר לחוסר אמינות בגרסאות המבקשים. לפיכך, נדחית בקשת רשות הערעור, ובכלל זה הבקשה מיום 14.6.2009 להוספת נימוקים.

משלא נתבקשה תגובת המשיב אין צו להוצאות לטובתו, אולם המבקשים ישאו בהוצאות בסך 3,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה.