רע"א 33416-09-24 רע"א 33416-09-24

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטות ש' יעקובוביץ, י' בלכר, א' מור-אל) בע"א 66498-01-23 מיום 13.8.2024, שבו נתקבל בחלקו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבת ים (כב' השופט ש' מ' מזרחי) בת"א 52787-10-18 מיום 28.11.2022, שבו נתקבלה תביעת המבקש לתשלום תגמולי ביטוח.

1.בשנת 2015 נחבל המבקש בעת שהחליק בשרוול העלייה למטוס. למען שלמות התמונה בלבד, נקדים ונספר לקורא כי בעקבות התאונה הגיש המבקש מספר תביעות נפרדות. שתי תביעות הוגשו לפני הגשת התביעה מושא ההליך דנן, שהסתיימו שתיהן בפשרה (אחת מול חברת התעופה ושניה מול חברת ביטוח אחרת). התביעה מושא ההליך דנן היא התביעה השלישית, ולאחריה הוגשה תביעה רביעית נגד חברת ביטוח נוספת שהסתיימה גם היא בפשרה (ראו פירוט בפסקה 3.1 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי).

2.ולהליך שלפנינו. בעקבות התאונה הגיש המבקש למשיבה דרישה לתשלום תגמולי ביטוח מכוח פוליסת ביטוח תאונות אישיות. אל דרישת התשלום צורפה חוות דעת אורתופדית שהעמידה את נכותו של המבקש על שיעור של 45%. המבקש נבדק על ידי אורתופד מטעם המשיבה, ד"ר גורן, וזה העמיד את שיעור הנכות על 15%. בהמשך לכך, על בסיס חוות דעתו של ד"ר גורן, שילמה המשיבה למבקש תגמולים בסך של כ-83,000 ₪. המבקש לא הסתפק בכך והגיש את תביעתו לבית משפט השלום, שבה טען לנכות בשיעור של 30% בגין פיברומיאלגיה, וזאת לצד נכות אורתופדית בשיעור של 45%, תוך שהוא מעמיד את סכום התביעה על סך של כ-330,000 ₪.

3.המשיבה הגישה לבית משפט השלום שתי חוות דעת מומחים מטעמה. חוות דעת אורתופדית של ד"ר יניב קרן, שלפיה לא נגרמה למבקש כל נכות אורתופדית בגין התאונה; וחוות דעת ראומטולוגית של ד"ר סוהיל, שקבע למבקש נכות בשיעור של 30% בגין פיברומיאלגיה, ששליש מתוכה, קרי 10%, נגרם בגין התאונה.

בקשת המבקש להוצאת חוות דעתו של ד"ר קרן מתיק בית המשפט, בהיותה סותרת את זו של ד"ר גורן, נדחתה על ידי בית משפט השלום. נקבע כי הערכת הנכות של ד"ר גורן אינה בבחינת חוות דעת ערוכה כדין על פי פקודת הראיות; כי בסופה נאמר שמדובר בהערכת נכות שאין לעשות בה שימוש לשם הגשה לבית משפט; כי המשיבה הבהירה במכתבה למבקש שבו "הכירה" בנכות בשיעור של 15% כי אין בכך משום הודאה בחבות או כדי לפגוע בכל טענה או זכות הקיימת לה; וכי חוות דעתו של ד"ר גורן ניתנה מבלי שמלוא החומר הרפואי עמד לנגד עיניו. בית המשפט התיר אפוא למשיבה להגיש את חוות הדעת. עם זאת, בית המשפט הוסיף כי משעה שהמשיבה הכירה בנכותו האורתופדית של המבקש בשיעור של 15% ושילמה לו תגמולי ביטוח בשל כך, יש להחזיקה כמי שהכירה בנכות זו, ולכן ככל שימונה מומחה מטעם בית המשפט שיקבע נכות הנמוכה מ-15%, המשיבה לא תוכל לטעון להשבת כספי הביטוח ששולמו למבקש בגין הנכות האמורה (החלטת בית משפט השלום מיום 9.7.2019; פסקה 6 לפסק דינו).

עוד יצויין כי במהלך ההליך בבית משפט השלום, בית המשפט הורה למשיבה לשלם למבקש את הסכום שאינו שנוי במחלוקת בגין 10% נכות שנקבעו בשל הפיברומיאלגיה. דהיינו, עוד בטרם מתן פסק דינו של בית משפט השלום, שולמו למבקש תגמולים כסכומים שאינם שנויים במחלוקת בגין 25% נכות (15% בגין הפגיעה האורתופדית ו-10% בגין פיברומיאלגיה).

4.בית משפט השלום מינה שני מומחים מטעמו. המומחה האורתופדי קבע כי אין לשייך את תלונותיו של המבקש לתחום האורתופדי, וכי נותרו לתובע 15% נכות שאותם יש לשייך לפיברומיאלגיה שממנה הוא סובל. המומחה הראומטולוגי קבע כי יש לשייך את כל נכותו של המבקש בגין הפיברומיאלגיה (30%) לתאונה. יש לציין כי מינויו של הראומטולוג הוגבל לבדיקת הקשר הסיבתי בין התאונה למצבו של המבקש, בהעדר מחלוקת כי נכותו בגין הפיברומיאלגיה עומדת על 30%.

לנוכח האמור, בית המשפט קבע כי אין המבקש זכאי לתגמולים בגין הפגיעה האורתופדית מעבר לסכום שקיבל לפי חוות דעתו של ד"ר גורן (15%), וכי הוא זכאי לתגמולים בגין הפיברומיאלגיה שממנה הוא סובל (30%). מאחר שכבר שולמו למבקש תגמולים בגין 25% נכות, נקבע כי על המשיבה לשלם למבקש תגמולים בגין 20% נוספים, כך שבסך הכל יקבל המבקש תגמולים בגין 45% נכות.

5.ערעור שהגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי התקבל בחלקו. בשאלת הנכות האורתופדית נקבע כי ההיתר שניתן למשיבה לצרף לכתב הגנתה את חוות דעתו האורתופדית של ד"ר קרן, פתחה את השער למחלוקת בדבר עצם קיומה של נכות אורתופדית. בית המשפט הוסיף כי התמונה המלאה לא הייתה פרושה בפני המומחה המייעץ, ד"ר גורן (כפי שגם קבע בית משפט השלום); וכי חוות דעתו ניתנה בטרם באה לעולם טענת המבקש בדבר נכות בתחום הראומטולוגי בגין פיברומיאלגיה, על השלכותיה, ובפרט "הזליגה" בין התחומים כפי שהעיד המומחה האורתופדי מטעם בית המשפט.

לצד האמור, בית המשפט המחוזי הבהיר כי שאלת גורלו של התשלום ששולם למבקש עובר להגשת התביעה היא שאלה נפרדת. דהיינו, ככל שבסופו של יום היה נקבע כי המשיב אינו זכאי לתגמולים כלל בגין התאונה, או שהוא זכאי לתגמול בשיעור הנמוך ממה ששולם לו עובר להגשת התביעה, או-אז היה צורך להידרש לשאלה האמורה. ברם, במקרה דנן, שיעור התגמול שהמשיב זכאי לו עולה על הסכום ששולם לו מחוץ לכותלי בית המשפט, ומשכך אין צורך להכריע בשאלה זו.

6.להשלמת התמונה נציין כי בית המשפט המחוזי הותיר את הקביעה לגבי הנכות הראומטולוגית בשיעור של 30% על כנה. לפיכך, במישור האופרטיבי, המשיבה נדרשה לשלם למבקש תגמולים בגין 5% נכות נוספים (שיתווספו לסכומים שאינם שנויים במחלוקת שכבר שולמו בגין 25% נכות), וזאת חלף תגמולים בגין 20% נכות נוספים שקבע בית משפט השלום.

7.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש את הבקשה למתן רשות ערעור שלפניי. בתמצית, המבקש טוען כי בקשתו מעוררת שאלה עקרונית לגבי מעמדם של סכומים שאינם שנויים במחלוקת ששולמו ובדבר יכולתה של חברת הביטוח לדרוש את השבתם; וכן לגבי דינה של "הודאה" מצד חברת הביטוח במקצת זכויות המבוטח כאשר האחרון מגיש תביעה לבית המשפט בגין יתרת זכויותיו. לטענת המבקש, אין המשיבה רשאית לחזור בה מהסכומים שאינם שנויים במחלוקת שהיא שילמה, ומתן אפשרות למשיבה לחזור בה מנוגדת לתכלית סעיף 27 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, שמאפשר למבוטח לתבוע בנפרד סכומים שאינם שנויים במחלוקת. עוד נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי מתן היתר להגשת חוות דעתו של ד"ר קרן אפשרה למשיבה "להשתחרר" מחוות דעתו של ד"ר קרן. לבסוף נטען כי היה מקום לחייב את המשיבה להגיש בקשה לתקן את כתב הגנתה, וכי פסק דינו של בית המשפט המחוזי גרם למבקש עיוות דין.

8.לאחר עיון בפסק דינו של בית משפט השלום ובהחלטתו מיום 9.7.2019, וכן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובבקשה למתן רשות ערעור שלפניי, המסקנה היא כי דין הבקשה להידחות. זאת, מן הטעם שאין היא עונה על אמות המידה המצדיקות מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". אפרט בקצרה.

בראש ובראשונה, בשונה מאופן הצגת הדברים על ידי המבקש, במקרה שלפנינו כלל לא מתעוררת שאלה בדבר זכותה של המשיבה לתבוע השבה של סכומים ששולמו על ידה כסכומים שאינם שנויים במחלוקת. זאת, מן הטעם הפשוט שהמבקש לא נדרש – לא על ידי בית משפט השלום ולא על ידי בית המשפט המחוזי – להשיב מאומה מתוך סכומים אלו שקיבל לידיו. כפי שפורט, בית משפט השלום קבע כי יש להוסיף על הסכומים שאינם שנויים במחלוקת תגמולי ביטוח בגין 20% נכות, בעוד שבית המשפט המחוזי קבע כי יש להוסיף תגמולי ביטוח בגין 5% נכות בלבד. דהיינו, מלוא הסכומים ששולמו למבקש כסכומים שאינם שנויים במחלוקת נותרו בידיו, הן הסך של כ-83,000 ₪ בגין 15% נכות ששולם עובר להגשת התביעה, והן הסך של כ-66,000 ₪ ששולם לו לאחר הגשתה בגין 10% נכות ששויכו לפיברומיאלגיה. כפי שאף ציין המבקש בבקשתו, היתה זו המשיבה שהבהירה במסגרת ההליך כי אין היא דורשת השבה של הסכום ששולם. די בכך כדי לדחות את הניסיון לשוות לבקשה דנן אצטלה של בעיה עקרונית שהתעוררה שמצריכה הידרשות של בית משפט זה ב"גלגול שלישי".

9.אם נדייק את הדברים, השאלה שלכאורה מתעוררת במקרה דנן היא מעט שונה, והיא: האם העובדה שהמשיבה שילמה למבקש סכום שאינו שנוי במחלוקת בגין 15% נכות (לאחר שהמבקש פנה אליה בדרישה לתשלום תגמולי ביטוח בגין פגיעה אורתופדית), משמעה כי יש לקבע נכות זו כרף תחתון לגבי הנכות האורתופדית, במובן זה שהנכות שנקבעה למבקש במסגרת ההליך בבית המשפט בגין מחלת הפיברומיאלגיה, היא בהכרח בנוסף לזו האורתופדית, מבלי שבית המשפט יוכל לקבוע כי היא במקום הנכות האורתופדית כפי שקבע המומחה מטעמו.

עיון מדוקדק בנימוקיו של בית המשפט המחוזי מעלה כי הכרעתו של בית המשפט המחוזי בשאלה זו נעשתה באמצעות פרשנות החלטתו של בית משפט השלום בראי נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן. כך, בית המשפט המחוזי קבע כי החלטתו של בית משפט השלום להתיר למשיבה להגיש את חוות דעתו של ד"ר קרן, תוך קביעה כי חוות דעתו המייעצת של ד"ר גורן אינה חוות דעת מלאה; אינה ערוכה כדין; ניתנה מבלי שהתמונה הרפואית המלאה עמדה לנגד עיניו; ניתנה בטרם באה לעולם טענה בדבר נכות בתחום הראומטולוגי; ובטרם עדותו של המומחה מטעם בית המשפט בדבר "הזליגה" בין התחומים – לא כבלה את המשיבה (וממילא אף לא את בית המשפט) לקביעתו של ד"ר גורן. שאם לא תאמר כן, היה בכך כדי לצמצם את נפקותה של החלטה זו "בנסיבות דנן" (פסקה 16 לפסק דינה של השופטת יעקובוביץ, ההדגשה במקור). רוצה לומר, שלנוכח שורת הנסיבות הקונקרטיות שמאפיינות את המקרה דנן, לא היה מקום לראות בחוות דעתו של ד"ר גורן כמחייבת.

עמדה על הדברים השופטת מור-אל בהערתה בפסק הדין, שם הבהירה כי מדובר בסופו של יום בהכרעה שנעשית בכל מקרה לגופו, בהתאם לנתונים שהוכחו ויתר הנסיבות הצריכות לעניין, ובראי השיקולים הנוגדים העומדים על הפרק – הרצון שלא לסכל תשלום מקדים מטעם חברת הביטוח על פי הנתונים המצויים בידה בעת ביצוע התשלום, אל מול הרצון למנוע אפשרות לחזרה גורפת מהסכמות שאליהן הגיעו חברת הביטוח והמבוטח. אין לי אלא להצטרף לדברים.

[במאמר מוסגר אציין כי הקירבה בין התחום האורתופדי לתחום הראומטולוגי ולמחלת הפיברומיאלגיה בפרט, באה לידי ביטוי לא אחת במסגרת הליכי מינוי מומחים בתביעות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (ראו, לדוגמה, רע"א 5462/22 פלוני נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (18.10.2022); רע"א 5627/24 פלונית נ' פלוני (16.7.2024)). הדברים מתיישבים, על פניהם, עם עמדת המומחה מטעם בית המשפט במקרה דנן בדבר ה"זליגה" בין התחומים, ויש בהם כדי לחדד את הצורך לבחון כל מקרה לגופו בהתאם לנסיבותיו].

10.באשר לטענת המבקש כי היה על המשיבה להגיש בקשה לתיקון כתב הגנה, הרי שזו אינה מסוג הטענות שמצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. אף לא מצאתי כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי גרם למבקש עיוות דין, או כי יש מקום ליתן רשות ערעור כדי למנוע עיוות דין. ניתן לומר בפשטות כי לא זה המקרה שלפנינו.

11.אשר על כן, הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.