רע"א 5627-24 רע"א 5627-24

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ת' בר אשר) ברע"א 47457-06-24 מיום 26.5.2024, שבה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' סילברמן) בת.א. 27458-09-21 מיום 16.4.2024, שבגדרה נדחתה בקשת המבקשת למינוי מומחה בתחום האורתופדיה.

1.המבקשת נפגעה בתאונת דרכים שאירעה בחודש מאי 2020, ובעקבות כך הגישה בחודש ספטמבר 2021 תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). לתביעתה צירפה המבקשת בקשה למינוי מומחים בתחום האורתופדיה והראומטולוגיה. בית משפט השלום נעתר לבקשה בחלקה ומינה מומחית בתחום הראומטולוגיה (החלטת הרשמת הבכירה ס' סאבר מסארווה מיום 24.8.2022). חוות דעתה של המומחית הוגשה בחודש פברואר 2023, ולפיה המבקשת סובלת מפיברומיאלגיה ברמת חומרה בינונית שמקימה לה נכות צמיתה בשיעור של 30%, מתוכם 25% מיוחסים לתאונה ו-5% מיוחסים למצב קודם.

2.תחשיבי נזק מטעם הצדדים הוגשו בחודשים מרץ ויוני 2023, והצעת בית המשפט לסיום ההליך בדרך של פשרה ניתנה בחודש יולי 2023. המבקשת דחתה את ההצעה, ובהמשך לכך הוגשו ראיות הצדדים (ראיות המבקשת הוגשו בחודש ינואר 2024 וראיות המשיבה 2 בחודש פברואר 2024). כעבור כחודשיים, בחודש אפריל 2024, הגישה המבקשת בקשה למינוי מומחה בתחום האורתופדי, בטענה כי בעקבות התאונה היא סובלת מכאבים ומגבלות בעמוד השדרה, וכי בדיקת CT שביצעה בחודש מרץ 2023 מהווה ראשית ראיה לצורך מינוי המומחה.

3.בקשה של המבקשת נדחתה. בית משפט השלום הזכיר תחילה את הגישה הנוהגת לגבי בקשות למינוי מומחים בהליכים לפי חוק הפיצויים, שהיא גישה מקלה וליברלית. למרות זאת, בית המשפט לא מצא להיעתר לבקשה, וזאת בשל שורה של נימוקים. ראשית, נקבע כי לא עלה בידי המבקשת להצביע על ראשית ראיה לקיומה של נכות בתחום האורתופדי. בית המשפט ציין כי המסמכים לאחר התאונה לא מלמדים על פגיעה אורתופדית כלשהי (להבדיל מכאבים); כי בדיקת ה-CT משנת 2023 נערכה בחלוף כשלוש שנים מאז התאונה והיא אינה עומדת ברצף טיפולי כלשהו הקשור לתאונה, וזאת בפרט לאור ממצאים סותרים בסמוך לאחר התאונה (מחודש נובמבר 2020 וינואר 2021); וכי מאז שנערכה בדיקת ה-CT ועד להגשת הבקשה חלפה למעלה משנה מבלי שהוגש דבר על ידי המבקשת. עוד צוין כי המומחית בתחום הראומטולוגיה קבעה למבקשת נכות בשל הכאבים והמגבלות "האורתופדיות" שבאו לידי ביטוי במסמכים הרפואיים לאחר התאונה וברצף הטיפולי, והגם שאין בחפיפה זו כשלעצמה כדי לשלול את המינוי המבוקש, הדבר מהווה שיקול נוסף שמצדיק את דחיית הבקשה.

בנוסף לאמור, בית משפט השלום התייחס להתנהלותה הדיונית של המבקשת. בית המשפט ציין כי מאז פתיחת ההליך והגשת הבקשה למינוי מומחים והחלטת בית המשפט בדבר מינוי מומחה בתחום הראומטולוגיה, לא הוגש על ידי המבקשת דבר, וזאת במשך פרק זמן ממושך גם לאחר עריכת בדיקת ה-CT המדוברת, וזאת חרף העובדה שההליך התקדם ומצוי בשלב שלאחר הגשת ראיות הצדדים. לבסוף, בית המשפט ציין כי בתצהיר עדות ראשית שהגישה המבקשת לא עולה כל טענה לפגיעה אורתופדית או מגבלות כלשהן מעבר לאלו שנובעות מהמחלה הראומטולוגית, ואף אין התייחסות לבדיקת ה-CT המדוברת. בקשת המבקשת למינוי מומחה בתחום האורתופדיה נדחתה אפוא, תוך חיובה בהוצאות בסך 1,755 ₪ (כולל מע"מ).

4.על החלטת בית משפט השלום הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, וזו נדחתה גם כן. בית המשפט המחוזי עמד גם הוא על המדיניות המקלה לגבי מינוי מומחים בתביעות מהסוג דנן. בד בבד, בית המשפט הבהיר כי אין פירוש הדבר שכל אימת שמוגשת בקשה על ידי תובע למינוי מומחה, בקשתו תיענה אפילו אם לא הניח ראשית ראיה לביסוס בקשתו ואפילו אם הגיש את בקשתו באיחור ניכר. מכל מקום, הובהר כי מדובר בנושא שמצוי בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית; כי בנסיבות המקרה דנן לא נפלה כל טעות בהחלטת בית משפט השלום; כי אין הצדקה להתערב בה; וכי יש לאמץ את הנמקותיה.

5.על החלטת בית המשפט המחוזי הגישה המבקשת את הבקשה למתן רשות ערעור שלפניי. בבקשה נטען, בין היתר, כי דחיית הבקשה חוסמת את דרכה של המבקשת להוכיח טענה שברפואה ומקימה חשש ממשי לעיוות דין; וכי בנסיבות המקרה דנן אין יתרון לבית המשפט המחוזי על פני בית משפט זה, שכן החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה ללא דיון תוך דחיית הבקשה על הסף ואימוץ הנמקותיו של בית משפט השלום. בנוסף לאמור, המבקשת פירטה טענות לגופה של הפגיעה שממנה היא סובלת. לטענתה, רופאיה התייחסו בעיקר לתסמונת הפיברומיאלגיה שממנה היא סובלת ולא נתנו דעתם בצורה מספקת על הפגיעה האורתופדית; כי הבדיקה שנערכה לה בשנת 2020 היתה לעמוד שדרה מותני ולא צווארי, ולכן אין מדובר בממצאים סותרים אל מול הבדיקה משנת 2023; וכי שאלת החפיפה בין הנכות האורתופדית לראומטולוגית תוכל להיבחן רק לאחר שייקבע אם היא סובלת מנכות אורתופדית. עוד נטען כי לאחרונה החליפה המבקשת ייצוג, ורק כעת התעוררה סוגיית קיומה של מגבלה בעמוד השדרה הצווארי. לנוכח האמור, המבקשת טוענת כי יש לבטל את החלטותיהם של בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום ולהורות על מינוי מומחה בתחום האורתופדיה.

6.לאחר עיון בהחלטותיהם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, ולמקרא הבקשה על נספחיה, המסקנה היא כי דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בתשובה, וזאת מכוח תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

אומר בקצרה כי הבקשה שלפניי, שהיא בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", תחומה כל כולה לדל"ת אמותיו הקונקרטיות של המקרה דנן, ולא זו בלבד שהיא לא מעוררת כל שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, אלא שהיא אף אינה מתיימרת לעשות כן. לאמיתו של דבר, הטעמים שבגינם סבורה המבקשת כי יש הצדקה ליתן לה רשות ערעור הם שניים: האחת – העובדה שמדובר בדחיית בקשה למינוי מומחה שהגיש תובע לפי חוק הפיצויים (זאת תוך הפניה להחלטה ברע"א 3497/98 רזין נ' המגן, חברה לבטוח בע"מ ואח', פ"ד נב(5) 136 (1998); והשניה – העובדה שהחלטת בית המשפט המחוזי ניתנה מכוח תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), המאפשרת לבית המשפט לדחות ערעור בלא צורך בתשובה.

7.הנמקות אלו אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". אמנם, נטייתה של ערכאת הערעור להתערב היא גדולה יותר כאשר מדובר בהחלטה הדוחה בקשה למינוי מומחה, להבדיל מהחלטה שנעתרת לבקשה שכזו (רע"א 3218/20 פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 3 (2.7.2020)). ברם, בשונה מאופן הצגת הדברים על ידי המבקשת, דחיית בקשה למינוי מומחה אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו לדוגמה: רע"א 3458/24 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") (2.5.2024); רע"א 8342/22 פלונית נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ (11.12.2022)). שנית, העובדה שהחלטת בית המשפט המחוזי ניתנה מכוח תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, קרי בלא צורך בתשובה, אף היא אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו בדומה רע"א 1157/15 מארון נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ, פסקה 7 (10.5.2015) לגבי אי-התערבות בפסק דין שניתן לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

8.מכל מקום, כפי שפורט לעיל, החלטת בית משפט השלום נסמכה על שורה של נימוקים, הן לגוף הדברים והן לנוכח התנהלותה הדיונית של המבקשת. מדובר בסופו של דבר בהחלטה שנתונה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ולא מצאתי בטענות המבקשת טעם שמצדיק את התערבותו של בית משפט זה. על כך אוסיף כי עיינתי בתצהיר עדות ראשית שהגישה המבקשת לבית משפט השלום (שלא צורף לבקשה דנן). כפי שציין בית משפט השלום בהחלטתו, לא עלתה בתצהיר כל טענה לקיומן של מגבלות מעבר לאלו שקשורות לפיברומיאלגיה שממנה סובלת המבקשת, ואף נאמר כי הכאבים שממנה היא סובלת, לרבות בצוואר ובגב, הם "כתוצאה מתסמונת זו" (סעיפים 12-11 לתצהיר).

9.לנוכח האמור, אין מקום בנסיבות דנן להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור, והיא נדחית בזאת. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.