רע"א 3420/14 דניאל אביחיל נ. הכשרת הישוב חברה לביטוח

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים י' ענבר, י' שבח וש' שוחט ) בתיק ע"א 21596-4-13 מיום 10.4.2014, בגדרו התקבל חלקית ערעור המשיבות על פסק דינו של בית משפט השלום, ובשל כך הופחת סכום הפיצויים שנפסק לטובת המבקש בבית משפט השלום (השופט

מ' קליין ).

1.

המבקש (יליד 1955) נפגע ביום 19.6.2002 בתאונת דרכים שהוכרה גם כתאונת עבודה. בוועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל ) הועמדה נכותו הצמיתה של המבקש, בגין נזק נפשי, על עשרה אחוזים. במהלך בירור תביעתו, נבדק המבקש, לבקשתו, על-ידי מומחה מטעם בית המשפט בתחום השיקום (להלן: המומחה ), אשר קבע כי למבקש נותרה נכות תפקודית בשיעור של 33 אחוזים, ובית משפט השלום אימץ את קביעתו. בסופו של יום פסק בית משפט השלום למבקש פיצויים בסך 553,022 ש"ח (בניכוי תגמולי המל"ל בסך 65,351 ש"ח) וזאת בגין ראשי נזק של הפסדי שכר לעבר ולעתיד, הוצאות רפואיות ונסיעה לעבר ולעתיד וכאב וסבל.

2.

כלפי פסק דינו של בית משפט השלום הוגש ערעור המשיבות וכן ערעור שכנגד. בפסק דינו מיום 10.4.2014 קיבל בית משפט קמא, באופן חלקי, את ערעור המשיבות. נקבע, כי בקביעותיו של בית משפט השלום באשר לשיעור הפיצוי לו זכאי המבקש נפלו מספר שגיאות שהביאו לקיפוח זכויותיו של המבקש, ושגיאות נוספות אשר זיכו את המבקש בסכומי כסף להם הוא לא זכאי, ובכך קופחו גם זכויותיהן של המשיבות. בהקשר זה נאמר, כי לא היה מקום לחשב את הפסדי ההשתכרות של המבקש לפי נכות תפקודית העומדת על 33 אחוזים. הוסבר, כי שיעור הנכות התפקודית נקבע על-ידי המומחה, בהיותו של המבקש בן 57, עשור לאחר קרות התאונה, וכאשר בתקופה זו יצא המבקש ממעגל העבודה. בית משפט קמא הסיק, בין היתר מחוות דעתו של המומחה, כי לא היתה הצדקה 'רפואית או נורמטיבית' להיעדרותו הממושכת של המבקש ממעגל העבודה, ומכאן שהיה בידי המבקש להקטין את נזקו הכולל, קרי את שיעור נכותו התפקודית, אילו היה שב למעגל העבודה בשלב מוקדם יותר. נוכח האמור, הוחלט להעמיד את שיעור נכותו התפקודית של המבקש על 20 אחוזים, תוך שבית משפט קמא מציין, כי ניתן היה אף להעמידו על שיעור נמוך יותר. בסופו של יום קבע בית משפט קמא, כי יש להפחית מסכום הפיצויים הכולל סך של 160,000 ש"ח.

3.

כלפי פסק דינו של בית משפט קמא הוגשה הבקשה דנא. נטען, כי הבקשה מעוררת שאלה בעלת השלכה ציבורית שעניינה גדר המקרים שבהם יש מקום להתערב בקביעותיו של מומחה מטעם בית משפט, בפרט כאשר זה לא נחקר על חוות דעתו. עוד נטען, כי לא היה מקום להתערבותו של בית משפט קמא בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, בפרט שבעשותו כן קבע בית משפט קמא קביעות עובדתיות שאינן מבוססות (למשל, באשר ליכולתו של המבקש לשוב למעגל העבודה בשלב מוקדם יותר). עוד נטען, כי יש מקום ליתן למבקש רשות ערעור בשל עיוות הדין החמור שנגרם לו עת הופחת סכום משמעותי מסך הפיצויים שנפסק לטובתו.

דיון והכרעה

4.

לאחר העיון באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות אף בלי שתתבקש תשובה. נראה, כי חרף הנטען בבקשה, אין היא מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית החורגת מעניינם של בעלי הדין בתיק באופן שיצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". כפי שניתן להבין מהתיאור שלעיל, עניינה של הבקשה בהיקף הפיצוי לו זכאי המבקש בהתחשב בכלל הנסיבות בעניינו, והרי כבר נפסק "כי השגות בדבר סכום הפיצויים שנפסקו אינן מהוות עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי" ( רע"א 6759/13 שאקי נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב "הפול ", פסקה 5 וההפניות שם (23.2.2014); רע"א 1225/12 חג'אג'רה נ' מדינת ישראל ( 6.3.2012)).

זאת ועוד, עיקר טענותיו של המבקש מופנות כלפי עצם התערבותו של בית משפט קמא במסקנות הערכאה הדיונית באשר לשיעור נכותו התפקודית, והרי פסק דינו של בית משפט קמא ניתן על בסיס בחינת המסכת העובדתית ומסכת הראיות שהונחו בפניו, וקודם לכן בפני בית משפט השלום, ואין מקום שבית משפט זה יידרש, במסגרת בקשת רשות ערעור, לבחינת נתונים אלה בפעם השלישית (השוו: רע"א 7138/98 בניסטי נ' אלום עשת (אומן) בע"מ (27.3.2000)).

5.

מעבר לצורך אציין, כי נראה, שקביעותיו של בית משפט קמא באשר לנכותו התפקודית של המבקש, ככל שיש בה להשפיע על הפסדי השתכרותו בעבר ובהווה, מבוססות, במידה מסוימת, על חוות דעתו של המומחה עצמו, ועל כן אין מקום לטענה של התערבות קיצונית בחוות דעת זו. מכל מקום, ההלכות בדבר היקף ההתערבות בקביעות עובדתיות או במסקנות מומחה מטעם בית המשפט ברורות וידועות משכבר. טענת המבקש מתייחסת ליישום שגוי, לטענתו, של הלכות אלה. עניין זה, כשלעצמו, אינו מצדיק מתן רשות ערעור, מה גם שאיני שותף לטענתו זו של המבקש. בית משפט קמא עמד גם על קיפוח המבקש בסעיפי פיצוי אחדים וגם על פסיקת פיצוי ביתר, בעיקר נוכח העובדה שקביעת שיעור הפגיעה התפקודית נעשתה על-פי מצב המבקש כעשר שנים לאחר התאונה, כשקיים יסוד לקביעה שהיה מקום להשתלב במעגל העבודה קודם לכן ובכך להקטין את השיעור האמור.

סוף דבר. הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.