רע"א 3427/01 מרים עבדאללה נ. מחמוד עוודאללה

ביום 2.5.01 הוגש על ידי המערערת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים. יחד עם הערעור הוגשה בקשה לפטור את המערערת מאגרת ערעור ומהפקדת עירבון. הבקשה נדחתה ביום 23.5.01. נקבע שעל המערערת להפקיד סכום של 5,000 ש"ח "בתוך 30 יום". כן נקבע שהמערערת תמציא התחייבות, נתמכת בערבות, בסכום של 40,000 ש"ח. בשולי ההחלטה נאמר כי אם לא תמלא המערערת אחרי ההחלטה, "ידחה ההליך ללא הודעה נוספת".

המערערת לא הפקידה העירבון ולא המציאה הערבות במועד. למרות שניתן היה לדחות את ההליך, הומצאה למערערת החלטה נוספת לפיה ידחה ההליך ביום 22.7.01, אם לא יופקד העירבון עד אותו מועד. היה זה לאחר שבקשה להארכת מועד שהוגשה על ידי המערערת, הוחזרה לה בשל אי התאמה.

ביום 25.7.01 נדחה ההליך.

ביום 16.8.01 הגישה המערערת בקשה לביטול ההחלטה. המערערת הסבירה כי רק "לאחרונה ולאחר מאמצים מרובים הצליחה המערערת בעזרת בעזרת בנה לגייס את סכום ההפקדה ולמצוא ערב בעל יכולת המוכן לחתום על ההתחייבות הנדרשת עד לסכום הנדרש".

המשיבים מתנגדים לבקשה. המשיבים מציינים כי המשיבה הגישה את בקשתה רק כשלושה חודשים וחצי לאחר הגשת הודעת הערעור, ולמעלה משלושה שבועות לאחר דחיית הערעור.

ברגיל, בקשות מסוג זה נשמעות באוזן קשבת ובנפש חפצה. הדעת אינה נוחה מדחייתו של ערעור מטעמים טכניים, שביסודם חוסר יכולת כלכלית של בעל הדין. החובה להפקיד עירבון מעמדיה מחסום והגבלה על זכות הגישה של בעל הדין לבית המשפט. מכאן שבעת בחינת התרופות הראויות לאי העמידה בחובה זו יש להפעיל מדיניות גמישה, ולהסתפק במידת האפשר בתוצאה שאינה שוללת מבעל הדין את יכולת ההתדיינות הלכה למעשה (השוו: בש"א 457/01 קרליץ נ' פקיד הבחירות לעירית באר שבע , פ"ד נה (3) 872).

ואולם לא ניתן להרחיק לכת יתר על המידה בגישה זו. "שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז משאביה. תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו וזכות הגישה לבית המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטמיים של בעל הדין שכנגד" (רע"א 83/01 וייס נ' מרדכי ).

בעיקרו של דבר, המועד להפקדת עירבון לא נקבע בחיקוק. על כן אין המערערת נדרשת להראות טעם מיוחד להארכת המועד. בהתחשב בחשיבות זכות הגישה לבית המשפט, די למערערת להצביע על הסבר מניח את הדעת לאיחור. לעניין זה, קשיים כלכליים יהוו טעם מספיק (ע"א 6968/99 - נחשון לוי נ' סמירה מיכאל (טרם פורסם).

עם זאת, הארכת המועד לא תינתן כעניין של מה בכך, ביד קלה וזריזה. הגישה המקובלת היא ש"הארכת מועד להפקדת ערבון אינה ניתנת כדבר שבשיגרה. הפגם הדבק בערעור, עקב אי הפקדת ערבון במועד, אינו עניין של מה בכך" (בש"א 2005/97 אפרים יהושע נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ; ע"א 8547/96 - אברהם אלימלך ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין , דינים עליון נה 58). יש ליתן את הדעת לכך שהתעלמות ממועדים שנקבעו עלולה להכביד על עבודת בית המשפט, ולפגוע בשירות שניתן לבעלי דין אחרים:

"בהחלטה בדבר מתן אורכה להפקדת ערבון יש להביא בחשבון את האינטרסים של כל הגורמים השונים המעורבים בערעור: בעלי הדין וכלל הציבור, שהוא בעל עניין כללי בבירור מהיר ויעיל של הליכים התלויים בבית המשפט. מבחינת הציבור עשויה אי הפקדת הערבון במועדו לגרום לשיבוש ההליכים, לדיונים מיותרים, ובסופו של דבר להארכת משך הדיון בערעורים בדרך כלל. לפיכך, שומה על המבקש להגיש בקשה להארכת המועד הנתמכת בתצהיר מפורט, כדי לאזן את מחדלו" ( בש"א 3780/98

גיא רוזן ואח' נ' כפר הריף כפר שיתופי להתיישבות, תקדין עליון 1521 (3); 98 ר' גם ע"א 1718/99 - מנחם לין נ' אניס זולטן ואח').

במקרה זה, המערערת לא עמדה במועד. ניתנה לה ארכה. היא לא פנתה ובקשה ארכה נוספת. היא אף לא פנתה לבית המשפט מייד עם דחיית הערעור. המערערת אף לא המציאה טעם לכך שלא פנתה ובקשה ארכות נוספות. במקום זאת, בחרה המערערת להשלים עם הדחייה, ולא לעשות דבר, אלא לשוב ולפנות לבית המשפט לאחר שגייסה את סכום הפקדון. פעולה זו נעשתה באיחור של ממש, ותוך התעלמות מהאינטרס של בעלי הדין האחרים. עם גישה זו לא ניתן להשלים שכן גלום בה ,סיכון של נטילת היסוד המעשי הכרוך בהליך המשפטי.

בנסיבות אלה, אני דוחה את הבקשה.