רע"א 3430-22 רע"א 3430-22

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 20.2.2022 (ע"א 5164-06-21, השופטת י' קראי-גירון). בית המשפט המחוזי דחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה מיום 15.3.2021 (תא"ם 10435-06-17, השופטת מ' צור).

2.מקורה של הבקשה שבפני בתביעה שהגיש המשיב, בנק לאומי (להלן: הבנק), נגד המבקש, לקוח שלו, בגין יתרת החוב בחשבונו. על פי הנטען, הבנק העמיד למבקש הלוואה בסך 28,000 שקלים, וזה לא עמד בתנאי ההחזר שלה. אף שלא ברור מתי בדיוק הפסיק המבקש לשלם את תשלומי ההחזר כסדרם, ידוע כי כך אירע לפני יום 8.6.1999, שכן ביום זה נמסרה הודעה לערב בדבר אי-עמידתו של המבקש בתנאי ההלוואה.

3.ההתדיינות בין הצדדים החלה לפני שנים רבות וידעה גלגולים רבים. בשלב הנוכחי, די יהיה לומר שבעבר הגיש הבנק תביעה כספית נגד המבקש (להלן: התביעה הראשונה), וזו נמחקה מחוסר מעש. בהמשך, ביום 22.7.2012 הגיש הבנק תביעה נוספת נגד המבקש, זו הפעם תביעה על סכום קצוב בהוצאה לפועל. על-פי הנטען, למבקש נודע על תביעה זו רק בחודש מאי 2017, עם שובו משהות ממושכת בחוץ לארץ, ואז הגיש בקשת רשות להתגונן. בעקבות זאת התיק הועבר לדיון בבית משפט השלום. המבקש העלה טענת התיישנות כטענה מקדמית, ובית משפט השלום קיבל את טענתו ודחה את התביעה. ערעור על כך התקבל בבית המשפט המחוזי, שהורה על השבת התיק לבית משפט השלום לצורך דיון בתביעה לגופה (ע"א 45709-07-19, השופט כ' סעב). בקשת רשות ערעור שהוגשה על כך נדחתה על-ידי ביום 29.3.2020 (רע"א 1015/20).

4.ביום 15.3.2021 נתן בית משפט השלום פסק דין שבו קיבל את התביעה לגופה. בית משפט השלום קבע כי בחשבון הבנק של המבקש התגבש חוב עוד בשנת 1999, אשר בגינו הפקיד המבקש לחשבון סכומים שונים עד לחודש אוגוסט 2005. בית משפט השלום הבהיר כי כל הפקדה כזו מהווה הודאה מטעם המבקש בקיומו של חוב, ולפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 מתחילה מחדש את תקופת ההתיישנות. הואיל שההפקדה האחרונה בוצעה בחודש אוגוסט 2005 והתביעה הוגשה בחודש יולי 2012 – קבע בית משפט השלום כי התביעה לא התיישנה.

5.המבקש הגיש ערעור על כך לבית המשפט המחוזי. במסגרת הערעור הוא שב על טענותיו והלין על כך שלא ניתנה לו הזמנות להשמיע את כלל טענותיו בפני בית משפט השלום. עוד טען כי נגרם לו נזק ראייתי בשל התנהלות הבנק וחלוף הזמן עד להגשת התביעה, וכן כי התנהלותו חסרת תום הלב של הבנק מהווה הפרה של חובת הזהירות והנאמנות כלפי לקוח.

6.ביום 20.2.2022 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור בקבעו כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש ניסה להעלות טענות חדשות במסגרת הערעור במטרה לבצע "מקצה שיפורים". לסיכום, נקבע כי בית משפט השלום הגיע להכרעה נכונה ומנומקת כראוי הן ביחס לשאלת ההתיישנות והן לגופו של העניין. בית המשפט המחוזי הורה על המבקש לשלם לבנק הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 7,500 שקלים.

7.בעקבות פסק דין זה הגיש המבקש, שבשלבים אלה של ההתדיינות אינו מיוצג עוד, את בקשת רשות הערעור שבפני. הבקשה הוגשה לבית משפט זה ביום 19.5.2022 אך נוכח הימשכות הפעולות הקשורות בתשלום הערובה, על רקע בקשותיו של המבקש לקבל פטור מתשלום ובהמשך לארכות שניתנו לו לצורך ההפקדה, התיק הונח על שולחני רק ביום 7.11.2022. לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי שגה הן בחישוב הריבית הנלווית לחיוב והן בכך שלא ייחס משקל מספק בפסק דינו לדחייתה של התביעה הראשונה. כמו כן, המבקש שב וטוען כי התנהלותו של הבנק הייתה חסרת תום הלב. עוד טוען המבקש כי עניינו מעלה שאלות משפטיות עקרוניות בדבר דיני ההתיישנות, גילוי מסמכים וההשלכות של מחיקת תביעה על הליכים משפטיים עתידיים בין הצדדים. לבסוף, המבקש סבור כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מוביל לפגיעה קשה בזכויותיו ולעיוות דין.

8.לאחר שעיינתי בבקשה ונתתי דעתי לטענות המבקש, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אף מבלי להידרש לתשובה. בקשה זו אינה עומדת באמת המידה המחמירה שנקבעה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". על אף ניסיונו של המבקש לשוות כסות עקרונית לבקשתו, התרשמתי כי השאלות המשפטיות שהעלה נטועות היטב בנסיבותיו הקונקרטיות של מקרה זה, אשר נבחנו ונידונו לגופן על-ידי הערכאות הקודמות. כמו כן, לא מצאתי כי נפל פגם בהכרעותיהן של הערכאות הקודמות העשוי לגרום למבקש עיוות דין ומצדיק את התערבותו של בית משפט זה. לסיום, אציין כי עניין זה הגיע מספר פעמים רב לפתחו של בית המשפט, ויש לקוות כי כעת ההליכים המשפטיים בין הצדדים יגיעו אל קצם.

9.סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.