רע"א 3513/13 יוסי נאמן נ. פקיד שומה תל אביב 3

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ח' וינבאום-וולצקי ) בעמ"ה 1248/06 מיום 11.4.2013 בגִדרה נדחתה בקשת המבקש לקבלת ערעורו על שומת מס שהוצאה על-ידי המשיב על הסף.

עיקרי העובדות

1.

המבקש הגיש למשיב (להלן: המשיב או פקיד השומה ) ביום 31.12.2003 דוח שומה עצמית על הכנסותיו לשנת המס 2002. המשיב לא קיבל את השומה העצמית שהגיש המבקש ועל כן הוציא צו לפי מיטב השפיטה לקביעת שומתו החייבת של המבקש. המבקש הגיש ביום 13.9.2005 השגה על הצו. החלטת המשיב בהשגה נמסרה למבקש ביום 25.12.2006, דהיינו בחלוף כשנה ושלושה חודשים ממועד הגשת ההשגה.

2.

המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לקבלת ערעורו על הסף על שומת המס שהוּצאה על-ידי המשיב. לטענת המבקש, בהתאם לסעיף 152(ג) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה ), משחלפה למעלה משנה מיום הגשת ההשגה על-ידו ועד מתן התשובה של פקיד השומה, לא עמד המשיב בתנאי הוראת הסעיף ואין תחולה לצו שהוציא. המשיב טען מנגד כי על-פי לשון סעיף 152(ג) לפקודה הוא רשאי ליתן החלטה בהשגות או עד חלוף שנה מיום הגשת ההשגה, או עד חלוף שלוש שנים מיום הגשת דוח השומה העצמית, לפי המאוחר מביניהם. כיוון שטרם חלפו שלוש שנים מיום הגשת דוח השומה העצמית, החלטתו בהשגה ניתנה במועד ויש לכבדה. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקש וקבע כי בהתאם ללשון סעיף 152(ג) לפקודה ועל רקע הפקודה בכללותה, אין לקבל את פרשנותו של המבקש. נקבע כי המחוקק ציין שני מועדים אפשריים שלאחריהם תתקבל השומה העצמית שהגיש הנישום, ופקיד השומה לא יוכל לסרב לה או להוציא שומה בצו. המועד הראשון הוא חלוף שלוש שנים מתום שנת המס שבה הוגש דוח השומה העצמית; המועד השני הוא בחלוף שנה מיום שהוגשה ההשגה על-ידי הנישום. בהתאם ללשון הסעיף, כאשר אין זהות במועדים, המועד הקובע הוא המועד המאוחר מבין השניים. משכך, ומשהוציא פקיד השומה שומה בצו בטרם חלפו שלוש שנים מיום הגשת השומה העצמית, הרי שהשומה הוצאה כדין ודין הבקשה לקבלת הערעור על הסף, להידחות.

עיקרי בקשת רשות הערעור

3.

לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי שגה בדחותו את בקשתו. לטענתו יש לפרש את סעיף 152(ג) לפקודה פרשנות תכליתית ולאו דווקא על-פי לשונו. בהתאם לפרשנות התכליתית של הסעיף, כפי שגם נקבע ברע"א 429/12 דור און נ' מס הכנסה פקיד שומה (6.1.2013), יש לפעול לכך שתקופת אי-הודאות שבה מצוי הנישום ביחסיו עם רשות המס תסתיים במהרה. בהתאם לכך, היה על המשיב למסור את החלטתו בהשגה תוך שנה מיום הגשתה. המבקש הוסיף כי מקום שפקיד השומה כבר עשה שימוש בסמכותו והוציא צו לפי מיטב השפיטה לקביעת שומתו של המבקש אשר עליה הוגשה השגה, אין זה נכון להתלות את מועד החלטתו של המשיב בהשגה במועד הגשת השומה העצמית. מעת שהוצא צו על-ידי המשיב עליו להתייחס למועד ההשגה על הצו כמועד הקובע ולהחליט בתוך שנה. רק באופן הזה תהיה משמעות לאינטרס הוודאות של הנישום. המבקש הוסיף כי החלטת בית המשפט המחוזי להעדיף את הפרשנות של המשיב פוגעת בוודאות ומאפשרת לפקיד השומה לחרוג מסד הזמנים הסביר למתן החלטותיו. משכך ביקש המבקש כי בקשת רשות הערעור תתקבל ויקבע כי המועד להחלטת המשיב בהשגה והמצאתה לנישום הוא שנה מיום הגשת ההשגה, ללא תלות במועד שבו הוגשה השומה העצמית.

4.

המשיב טען מנגד כי דין הבקשה להידחות. כלל נקוט הוא, לדברי המשיב, כי השגה על החלטת ביניים של בית המשפט המחוזי תידון בשלב זה רק אם המבקש הראה כי יגרם לו נזק של ממש או כי יתקיים הליך מיותר או שגוי. לטענת המשיב, החלטת בית המשפט המחוזי אינה פוגעת באופן ממשי בזכויותיו של המבקש ואין הצדקה למתן הסעד הנוקשה של סילוק השומה על הסף על פני בירורה לגופה. משכך, אין הצדקה לדון בבקשה בשלב זה. עוד טען המשיב כי סיכויי הערעור לגופו של עניין הם קלושים. המחוקק קבע בפקודת מס הכנסה מועדים קצובים להפעלת סמכות על-ידי פקיד השומה. מועדים אלה נקבעו תוך איזון כלל האינטרסים, ובכללם אינטרס הוודאות של הנישום. לשון סעיף 152(ג) לפקודה היא ברורה וחד-משמעית, ומאפשרת לפקיד השומה ליתן את החלטתו באחד משני המועדים המנויים בסעיף, לפי המאוחר מביניהם. אין חולק על כך שהחלטת המשיב ניתנה בטרם חלפו שלוש שנים מיום הגשת דוח השומה העצמית. משכך, ההחלטה ניתנה במועד.

דיון והכרעה

5.

נתתי דעתי על נימוקי בקשת רשות הערעור ועל אֵלו שבאו בתגובה, והגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כי רשות ערעור על החלטה אחרת תינתן "אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה" . לא שוכנעתי כי העניין דנן ממלא אחר תנאי סעיף 41(ב) ומצדיק מתן רשות ערעור בשלב דיוני זה (השוו: רע"א 2971/13 סיון נ' פקיד שומה כפר סבא (8.7.2013)). המבקש לא הצביע על נזק ממשי שיגרם לו כתוצאה מכך שבקשתו לא תידון כעת. זכויותיו לא תיפגענה. בקשתו נועדה למעשה להביא לסיום ההליך הדיוני בתחילתו ולמניעת שמיעת ההליך לגופו. סבורני כי בנסיבות העניין עדיף להמשיך את בירור ההליך המשפטי תוך שלמערער שמורה הזכות, אם יחפוץ בכך, לאחר שינתן פסק הדין הסופי, להגיש ערעור בזכות על המכלול, ובכלל זאת על הקביעה נשוא בקשה זו.

מבלי לטעת מסמרות, על פני הדברים נראית גישתו הפרשנית של המשיב לגבי סעיף 152(ג) לפקודה כמתיישבת יותר עם הלשון, ואילו הפרשנות התכליתית שמציע המבקש נראית על פני הדברים דחוקה. גם מטעם זה, אינני רואה הצדקה ליתן רשות ערעור כעת, מה גם שיתכן שבסופו של דבר הנושא יתייתר, ולא יהיה צורך לערכאת הערעור להידרש אליו. העיקר הוא על כל פנים שהעניין דנן אינו מצדיק מתן רשות ערעור על פי סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט, ולפיכך הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.