רע"א 3524/10 משרד עו"ד ד"ר משה וינברג ושות' נ. שמחה הולצברג

1.

בחודש אפריל 2006 הגישה המבקשת תביעה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו נגד המשיבים, בגין אי תשלום שכר טרחה בעבור שירותים משפטיים שונים שסופקו במהלך השנים 2006-2003. בחלוף שישה חודשים, הוגש כתב הגנה מטעם המשיבים, על-ידי בא-כוחם דאז. בחודש דצמבר 2006, לאחר שהמשיבים לא פעלו בהתאם לצו גילוי ועיון מסמכים שניתן על-ידי בית המשפט, הגישה המבקשת בקשה למחיקת כתב ההגנה בגין אי קיום החלטת בית המשפט. בחודש יוני 2007, לאחר שתגובת המבקשים לבקשה זו לא הוגשה –

למרות סדרת החלטות של בית המשפט שבהן הורה על הגשתה

– נמחק כתב ההגנה, וניתן פסק-דין על-ידי בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' כהן ) בגין מלוא הסכום שנתבע (כ-161 אלף ש"ח, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד). ביום 7.10.2007 הגישו המשיבים לבית משפט השלום בתל אביב-יפו בקשה לביטול פסק הדין, יחד עם בקשה להארכת מועד. בבקשה לביטול נטען כי מאחורי המחדלים הדיוניים של המשיבים, עמדה התנהלות בעייתית של בא-כוחם דאז, שהגיש את כתב ההגנה באיחור ולא העביר להם את החלטות בית המשפט שניתנו בעניינם. לגופם של דברים, נטען כי דין התביעה העיקרית להידחות על הסף בהיעדר עילה, הואיל והשירותים המשפטיים נושא התביעה ניתנו לחברה בעירבון מוגבל, ולא למשיבים באופן אישי.

2.

בית משפט השלום (כב' השופטת א' כהן ) דחה את הבקשה להארכת מועד, בקובעו כי המשיבים לא נימקו את סיבת האיחור בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין, ואין בנמצא טעם מיוחד המצדיק את מתן הארכה. גם לגופם של דברים, לא נמצא כי יש ממש בטענת המשיבים בדבר היעדר יריבות ביניהם ובין המבקשת. זאת, משום שטענה זו לא נטענה בכתב ההגנה – ולכן מדובר בהרחבת חזית, וכן משום שלא צורפו לבקשה מסמכים התומכים בטענה זו. על החלטה זו ערערו המשיבים לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בערעור, שבו המשיבים וטענו כי עורך הדין שייצג אותם בתביעה העיקרית לא מילא את תפקידו כראוי, ומחדליו גרמו לכך שיינתן נגדם פסק-דין בהיעדר הגנה. עוד נטען כי החלטות בית המשפט נמסרו על-ידי המזכירות לעורך דינם הקודם, ולכן לא התאפשר להם להגיב להן. לגופו של עניין, חזרו המשיבים על טענותיהם בנוגע להיעדר יריבות, וטענו כי בית משפט השלום שגה בקביעתו כי מדובר בהרחבת חזית, הואיל והטענה נטענה על בסיס המסמכים שצורפו לכתב התביעה עצמו. בתשובתה לערעור, טענה המבקשת כי אין למשיבים זכות לערער על החלטת בית משפט השלום בבקשה לביטול פסק הדין, משום שמדובר בהחלטה אחרת של בית משפט השלום – שכדי להשיג עליה נדרשת הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. יתר על כן, המבקשת טענה כי הערעור הוגש באיחור ללא נימוקים מיוחדים. לגופם של דברים, סמכה המבקשת את ידיה על החלטת בית משפט השלום.

3.

בית המשפט המחוזי (כב' השופטת

ר' לבהר-שרון ) קיבל את ערעור המשיבים והורה על ביטול פסק הדין והחזרת הדיון בתביעה העיקרית לבית משפט השלום בכפוף להפקדת סכום של 150,000 ש"ח בקופת בית המשפט ותשלום הוצאות משפט בסך 20,000 ש"ח לטובת המבקשת. בית המשפט קיבל אמנם את טענותיה השונות של המבקשת בנוגע להתנהלותם הדיונית של המשיבים במסגרת ההליכים השונים, אך מצא כי מכלול הנסיבות המיוחדות של המקרה מחייב דיון בתובענה לגופה. בין היתר, התייחס בית המשפט לטענות ההגנה שהעלו המשיבים, וקבע כי לא ניתן לומר כי הן משוללות יסוד. עוד ניתן משקל לטענות המשיבים כלפי התנהלותו של עורך הדין שייצג אותם בערכאה הדיונית. בית המשפט קבע כי האיזון הראוי במצב דברים זה מחייב את החזרת הדיון לבית משפט השלום שידון בתביעה העיקרית, בכפוף להפקדה כספית כאמור.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה נטען כי בית המשפט המחוזי סטה סטייה מהותית מהוראות סדר הדין הרלוונטיות הקבועות בחוק ובתקנות, בכך שהתעלם ממחדליהם הדיוניים של המשיבים בהליכים שהתנהלו בבית משפט השלום ובהליך הערעור שהתנהל בפניו. בין היתר, הצביעה המבקשת על היעדר התייצבות לדיונים שנקבעו, איחור בהגשת כתבי בית דין ונקיטת הליכים שלא במסגרת דיונית מתאימה, תוך חריגה ניכרת מהמועדים הקבועים בדין. עוד טוענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שביטל את פסק-הדין "לשם עשיית צדק", משום שהתנאים שנקבעו בהלכה הפסוקה לביטול פסק-דין "מחובת הצדק" אינם מתקיימים בענייננו. נוכח כל האמור, סבורה המבקשת כי בנסיבות המקרה לא ראוי היה לסטות מסדרי הדין, ובית המשפט המחוזי שגה כשעשה כן, תוך התערבות בהחלטתו של בית משפט השלום.

5.

בהתאם להחלטתי מיום 23.5.10, הגישו המשיבים את תגובתם לבקשה. ראשית נטען, כי הבקשה אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור, ולכן עליה להידחות על הסף. לגופם של דברים, נטען כי בנסיבות העניין צדק בית המשפט המחוזי בכך שראה לסטות מכללי הפרוצדורה לשם עשיית צדק, וזאת תוך איזון בין זכויות בעלי הדין. המשיבים חוזרים על טענתם כי סיכויי הגנתם בתביעה העיקרית הינם טובים ולכן נכון היה להחזיר את הדיון לערכאה הדיונית לשם בחינת התביעה לגופה. המבקשת ביקשה להשיב לנטען בתגובת המשיבים, אך בנסיבות העניין לא מצאתי כי הטעמים שפורטו מצדיקים הגשת כתב טענות נוסף.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה למתן רשות ערעור ובתגובת המשיבים, נחה דעתי כי דינה להידחות. גם אם התנהלות המשיבים חרגה מסדרי הדין המקובלים (ראו פסקה 4 לפסק הדין בערעור) ו גם אם אניח לטובת המבקשת כי בית המשפט טעה בהחלטתו, הרי זו האחרונה הינה בבחינת יישום קונקרטי של הכללים הנוהגים, ואין היא מעלה שאלה כללית שחשיבותה חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת, מן הסוג המצדיק דיון ב"גלגול שלישי" (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

בפרט לא יתערב בית המשפט, בגלגול שלישי, בהחלטה המאפשרת את המשך בירורה של סוגיה לגופה בערכאה הדיונית (רע"א 4756/06 דודאי נ' גודוביץ (לא פורסם, 1.4.07)); מה גם שבית המשפט המחוזי לא התעלם מהאינטרסים של המבקשת והתנה את הסעד שהעניק למשיבים בהפקדה משמעותית ובתשלום שכ"ט עו"ד בשיעור הולם.

הבקשה למתן רשות ערעור נדחית איפוא. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.