רע"א 3524/14פלוני נ. משרד הביטחון - אגף הביטחון

1.

ועדה רפואית קבעה את גובה דרגת הנכות של המבקש לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959. המבקש הגיש ערעור על ההחלטה לוועדה הרפואית העליונה (להלן: הוועדה ). הערעור נדחה. ערעור לבית המשפט המחוזי – התקבל באופן חלקי, ונקבע כי הוועדה תשוב ותשקול את דרגת הנכות של המבקש (ע"ו 44682-09-13, כב' השופטת ח' וינבאום וולצקי ).

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, במסגרתה נטען כי הוועדה הקדישה זמן מועט ביותר לדיון בעניינו של המבקש; נפלו שגיאות בכמה מקביעותיה של הוועדה ביחס למבקש; ולא היה מקום לאפשר את נוכחותה של מזכירת הוועדה בזמן הדיון בעניינו של המבקש. כמו כן נטען שיש להכיר בנכותו של המבקש באופן רטרואקטיבי, ולחייב את המשיב בתשלום הוצאות המבקש בבית המשפט המחוזי.

2.

דין בקשת רשות הערעור, על כל חלקיה, להידחות.

כאמור, בית המשפט המחוזי הורה לוועדה לשקול מחדש את עניינו של המבקש. לפיכך, ולו מבחינה מעשית, אין מקום להכריע כאן בטענותיו של המבקש כנגד משך הדיון הקודם בוועדה וקביעותיה הרפואיות. יש להוסיף כי עסקינן בבקשת רשות ערעור. על מבקש הרשות להראות כי הבקשה מצדיקה מגלה חשיבות או מעוררת סוגיה משפטית כללית. זאת ביתר שאת בתיק דנן שהוא בבחינת גלגול שלישי ואולי אף רביעי. יתירה מכך: סעיף 12א לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) קובע כי ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטות הוועדה יהיה בנקודה משפטית בלבד. על אחת כמה וכמה שהוא המצב בבר"ע. על הרקע הזה – ובשילוב עם הטעם המעשי שהוזכר - טענותיו של המבקש בקשר למשך הדיון וקביעותיה הרפואיות של הוועדה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור. טעמים אלו מביאים אף למסקנה כי יש לדחות את הטענות ביחס למועד התחולה של דרגת הנכות. אוסיף כי הכלל הוא שהסדרי הפיצויים בחוק הנכים (תגמולים ושיקום) אינם חלים באופן רטרואקטיבי מעבר לתקופה של שנה, למעט במקרים חריגים שאינם רלבנטיים כאן (ראו למשל רע"א 4302/14 אברהם נ' קצין התגמולים (12.8.2014)).

באשר לאי-פסיקת הוצאות בידי בית המשפט קמא - אין מקום להגיש בקשת רשות ערעור על כך, וזאת על פי סעיף 1(8) ל צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009.

באשר לנוכחות מזכירת הוועדה - עולה מהחומר כי המזכיר מרכז את ההיבט המנהלי של עבודת הוועדה, ובין היתר עוסק ברישום הפרוטוקול. המבקש טוען כי נוכחות המזכיר פוגעת בפרטיותו של הנכה הנבדק, ומונעת ממנו מלפרט בפני הוועדה באופן מלא את בעיותיו. טיעונים אלו אינם בהכרח בבחינת דברים בעלמא, אולם לאחר עיון סבורני כי דינם להידחות. יוזכר כי התקנות מונות במפורש את מזכיר הוועדה כאחד מאלו שרשאים להיות נוכח במהלך דיוני הוועדה הרפואית והוועדה הרפואית העליונה (ראו סעיף 6(א) לתקנות הנכים (ועדה רפואית עליונה), התשכ"ד-1964 (להלן: תקנות ור"ע ), וסעיף 10 לתקנות הנכים (ועדות רפואיות), התשכ"ו-1965) (להלן: תקנות הוועדות )). מזכיר הוועדה פועל על מנת לייעל את הדיון ולאפשר לחברי הוועדה למקד את תשומת ליבם בנושאים המהותיים שעל הפרק. זאת בדומה, למשל, לתפקיד הקלדן בבית המשפט. לא למותר לציין כי דיוני הוועדה אינם פתוחים לציבור, וכל הנוכחים בדיון מחויבים לשמור על סודיות (ראו סעיף 13 לתקנות הוועדות וסעיף 6(ב) לתקנות ור"ע). כמובן, נוכחות של אדם נוסף בחדר עלולה להגביר את תחושות המבוכה ואי-הנעימות, שמתעוררות ממילא – כך יש לשער - אצל מי שמתייצב לדיון בפני הוועדות הרפואיות. אינני מקל בכך ראש. ברם לנוכח הטעמים שציינתי נראה כי אין מקום לקבוע שנוכחות מזכיר הוועדה הינה פסולה. גם בפן הסובייקטיבי של המבקש, עליו להכיר בכך שנוכחות המזכיר בהליך נגזרת מהוראות הדין.

3.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות בהליך זה.