רע"א 3583/06 מועצה אזורית באר טוביה נ. המחלקה הטכנית ליד תנועת המושבים בע

1.

לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (כב' השופטת משל), בו נדחתה תובענת המבקשות לביטול פסק בוררות.

2.

המשיבה, המחלקה הטכנית ליד תנועת המושבים בע"מ, הינה חברה פרטית העוסקת במתן שירותי הנדסה ותכנון, ואשר סיפקה משירותיה למועצה האזורית באר טוביה, היא המבקשת 1 (להלן: המועצה). המבקשת 2, מכללת אחווה – המכללה האקדמית לחינוך (להלן: המכללה), הינה מוסד אקדמי עצמאי, אשר תופעל בעבר על ידי המועצה.

המבקשת 3, חברת המושבים בדרום בע"מ (להלן: חברת המושבים), הינה חברת בת של המועצה, שעיקר עבודתה ניהול ופיקוח על עבודות הבינוי המבוצעות ברחבי המועצה.

במהלך הקשרים המשותפים בין הצדדים, נתגלעו חילוקי דעות ביניהן, ונפתח הליך משפטי. ביום 26.10.03 הודיעו המשיבה והמועצה לבית המשפט המחוזי על הסכמתן לפנות להליך של בוררות. בעקבות זאת, נחתם הסכם פשרה בין המשיבה מחד ובין המועצה וחברת המושבים מנגד, אשר הסדיר חילוקי דעות שנוצרו ביניהן, ואשר מהווה, בה בעת, גם הסכם בוררות בין הצדדים, בכל הנוגע לשתי סוגיות שנותרו שנויות במחלוקת. סוגיה אחת, כפי שהוגדרה באותו הסכם: "שכר תכנון וריבית לתכנון 'בנין משאבים' במכללת אחווה, אשר המחלקה הטכנית טוענת כי חובת תשלומו על המועצה והחברה, ואילו הן חולקות על חובתן לשלמו", וסוגיה שנייה, כהגדרתה באותו הסכם: "חשבונות המחלקה למועצה ולחברה שמועדם החל מיום 1.1.03".

בהתאם להסכם זה, נמסרו סוגיות אלה להכרעה בבוררות. במהלך הבוררות הוסכם, כי תימסר להכרעת הבורר גם מחלוקת שבין המשיבה לבין המכללה, ובעקבות זאת צורפה המכללה כנתבעת בהליך הבוררות.

הליך הבוררות

3.

הסוגיה המרכזית שנדונה במסגרת הליך הבוררות נגעה לתכנון בנין המכונה "מרכז המשאבים". המשיבה תבעה שכר טרחה בגין שירותי התכנון שנתנה בנוגע לבניין זה, בתוספת ריבית על האיחור בתשלום אותו שכר טרחה. המשיבה טענה כי על שיעור הריבית להיקבע, בהתאם להסדר קודם שנחתם בינה לבין המועצה ביום 29.7.99, לפיו חובות המועצה למשיבה ישאו ריבית פיגורים שנתית בשיעור של 16.5% (להלן: הסדר הריבית). מנגד, העלו המבקשות טענות שונות, שהעיקריות שבהן הן שתיים: האחת, כי טענות אלו של המשיבה נדונו והוכרעו כבר ביום 2.9.01 על ידי פוסק מכריע שמינו הצדדים (מהנדס אברהמי), ולכן מתקיים בענין זה כלל מעשה בית דין, המונע מן הצדדים להעלות טענות בנוגע לאותו עניין. השנייה, כי עבודות התכנון בנוגע לבניין "מרכז המשאבים" הוזמנו עלי ידי המכללה ובוצעו עבורה ועל כן לא חל עליהן הסדר הריבית אשר המכללה אינה צד לו.

בפסק הבוררות קבע הבורר כי החלטתו של מהנדס אברהמי מיום 2.9.01 אינה מהווה מעשה בית דין, ואין בה כדי למנוע מהתובעת להעלות טענות לגבי שכר תכנון בנין "מרכז המשאבים" (סעיפים 8-10 לפסק הבוררות החלקי מיום 22.5.05). כן קבע הבורר, לעניין הריבית, כי בין אם המזמינה של עבודות התכנון היא המכללה, ובין אם היא המועצה, הרי שיש לקבוע לצד החייב ריבית בשיעור העולה על זה הנקוב בחוק פסיקת ריבית, באופן יחסי לשינוי הריביות במשק (סעיפים 16-17 וסעיף 21 לפסק הבוררות החלקי מיום 22.5.05).

ההליך בבית המשפט המחוזי – בקשה לביטול פסק הבוררות

4.

המבקשות הגישו בקשה לביטול פסק הבוררות לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, והציגו שלושה נימוקים עיקריים לבקשתם, אשר נדחו כולם על ידי בית המשפט:

ראשית , המבקשות טענו כי הבורר לא הכריע במחלוקת העיקרית שנמסרה להכרעתו, היא קביעת זהותו של הגורם אשר הזמין מהמשיבה את שירותי תכנון בנין "מרכז המשאבים". בית המשפט קמא דן בטענה זו ודחה אותה. הוא ציין כי אף שהבורר לא קבע בפועל מי הוא מזמין העבודות מן המשיבה, הוא קבע כי נוצרה אי בהירות בעניין זה, וכי יש לחייב את המבקשות ביחד ולחוד, בתשלום שכר התכנון למשיבה. משמעות קביעה זו של הבורר הינה, כך לפי בית המשפט קמא, כי יש לראות במבקשות ביחד ולחוד כמזמינות העבודה אצל המשיבה, ומכאן שהבורר הכריע בסוגיה אשר נטען כי לא הכריע בה.

שנית , המבקשות טענו בבית המשפט קמא כי הבורר חרג מן הסמכויות שניתנו לו על פי הסכם הבוררות בכך שקבע ריבית בשיעור ריאלי, אף שריבית כזו כלל לא נתבעה ולא הוכחה. בית משפט קמא דחה גם טענה זו, וקבע כי מ דובר בטענה בעניין המסור לשיקול דעתו המקצועי

של הבורר, אשר אינה יכולה להוות עילה להתערבות בפסק הבוררות, אף שהמבקשות ניסו להלבישה בטענת חוסר סמכות.

שלישית , המבקשות טענו בבית המשפט קמא כי הבורר פעל ללא סמכות כאשר פסק בניגוד להחלטתו של מהנדס אברהמי מיום 2.9.01, המהווה מעשה בית דין. גם טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט קמא, אשר קבע כי כיוון שהבורר התייחס מפורשות לטענת המבקשות בדבר קיומו של מעשה בית דין ודחה אותה, הרי שאין בית המשפט אמור להיזקק לשאלה זו שוב, ולבחון האם החלטת הבורר מוצדקת היא, מבחינה משפטית, או לאו.

5.

בבקשה זו טוענות המבקשות כי טעה בית המשפט קמא כאשר דחה את טענותיהן ואת בקשתן לביטול פסק הבורר, ומבקשות הן כי תינתן להן רשות לערער על כך. המבקשות חוזרות ומפרטות את שלוש הטענות העיקריות שהציגו בפני בית המשפט המחוזי, וטוענות

כי יגרם להן עיוות דין באם לא יבוטל פסק הבורר.

הכרעה

6.

דין בקשה זו להידחות, באשר אין באף אחת מטענות המבקשות כדי להצדיק התערבות בהחלטת בית המשפט קמא. כלל הוא, כי רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות אינה ניתנת כדבר שבשגרה. שמורה היא למקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. ריסון שיפוטי זה מתחייב ממהותו של מוסד הבוררות, כמנגנון חלופי להכרעה בסכסוכים בדרך מהירה וצודקת, שאינו כפוף בהכרח לכללי סדר הדין ודיני הראיות, ומושתת על רצון הצדדים (רע"א 1066/06 ארסד בע"מ נ' שי רונן ואח' , תק-על 2006(1), 4197; רע"א 5097/06 ערוצי הזהב ושות' ואח' נ' ד.ס.ת. אחזקות בע"מ , תק-על 2006(3), 203).

מקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן רשות ערעור, באשר אין בטענות שאותן מעלות המבקשות כדי לעורר שאלה בעלת אופי משפטי או ציבורי, החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת זו. כמו כן, אין בטענות אלו כדי להצדיק התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין.

7.

מעבר לנדרש אציין, כי גם לגופם של דברים, אין בטענות המבקשות כדי לגבש עילה לביטול פסק בורר על פי החוק.

ככל שמ דובר

בטענת המבקשות לפיה הבורר לא הכריע בעניין שהובא להכרעתו (סעיף 24(5) לחוק), כיוון שלא קבע מי היא המזמינה של העבודות מן המשיבה, דין הטענה להידחות. כאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הבורר הכריע בסוגיה זו, ולא ניתן לומר כי נותר עניין מהותי אשר הועבר להכרעתו ולא הוכרע.

גם הטענה כי הבורר פעל ללא סמכות, או חרג מן הסמכויות שניתנו לו בהסכם הבוררות

בכך שקבע ריבית בשיעור ריאלי, נדחתה בדין על ידי בית המשפט המחוזי. הסכם הבוררות בין הצדדים העניק לבורר סמכות נרחבת לדון בשכר התכנון והריבית לתכנון "בנין המשאבים", ולא הגבילו לדון בתביעה לריבית מסוימת בלבד. לא עוד, אלא שקביעת בית המשפט קמא עולה בקנה אחד עם העקרון המקובל, כי במקרה של ספק, יש לפרש את סמכותו של הבורר על דרך ההרחבה (ס' אוטולנגי בוררות - דין ונוהל

(מהדורה רביעית מיוחדת, 2005), כרך ב, עמ' 1011). רע"א 772/94

דנאל יזום ופיקוח בע"מ נ' אבנית פרופרטיס (אינטרנשיונל) בע"מ , תק-על 94(2), 1062; ע"א 823/87

דניה סיקוס חברה לבנייה נ' ס.ע. רינגל בע"מ , פ"די מב(4), 605).

גם בטענתן השלישית של המבקשות, לפיה הבורר פעל ללא סמכות כאשר פסק בניגוד להחלטת פוסק מכריע, המהווה מעשה בית דין, אין כדי להצדיק ביטול הפסק. טענת מעשה בית דין נבחנה על ידי הבורר, ונדחתה לגופה. הבורר ציין מספר נימוקים לדחיית הטענה, שהעיקרית שבהן הינה כי המבקשות עצמן הביעו דעתן, בדרך התנהגות, כי הן אינן רואות בסיכום הפגישה עם מהנדס אברהמי מיום 2.9.01 בגדר מעשה בית דין (סעיף 9 לפסק הבוררות החלקי מיום 22.5.05). אכן, בנסיבות מקרה זה, המבקשות אינן יכולות להעלות טענת מעשה בית דין, ולו נוכח העובדה שהן עצמן הביעו את רצונן, במסגרת הסכם הבוררות, להעביר את הנושאים המוגדרים בו להכרעת בורר (ראו: ס' אוטולנגי בוררות - דין ונוהל (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005), כרך ב, עמ' 853; בג"צ 750/89 שרשרת נ' רשם האגודות השיתופיות , תק-על 89(3), 1744). המבקשות אינן מעלות טענה נוספת שיש בכוחה לתקוף את נימוקי הבורר, ולהצדיק את ביטול פסקו.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

המבקשות תשאנה בשכר טרחת עו"ד של המשיבה בשיעור 10,000ש"ח.