רע"א 3711/21 אמיר מקובקי נ. מיכל ברינקר

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת נועה גרוסמן ) בפש"ר 18549-08-19 מיום 11.4.2021, במסגרתה דחה בית המשפט את בקשת המשיב 2 (להלן: הנאמן ) לאישור הסדר פשרה שהושג בין הנאמן לבין שניים מנושיה של המשיבה 1.

העובדות הצריכות לעניין

1.

ביום 7.1.2018 הגישה המשיבה 1, גב' מיכל בריקר (להלן: החייבת ), בקשה לאישור הסדר נושים לפני מתן צו כינוס בהתאם לסעיף 19א לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980, וזו התקבלה בהחלטתו של בית המשפט של חדלות פירעון מיום 5.11.2018 (להלן: הסדר הנושים ). במסגרת הסדר הנושים, הוסכם, בין השאר, כי המקור היחיד לפירעון חובותיה של החייבת יהיה זכויותיה בדירת מגוריה בתל אביב (להלן: הדירה ). בתוך כך, הוסכם כי מתוך כספי התמורה שיתקבלו ממכירת הדירה, סך של 200 אלף ש"ח יוקצה לחייבת לצרכי מחיה ודיור חלוף, והיתרה תשמש לפירעון החובות לנושיה של החייבת, עד גובה החוב המאושר לכל נושה, בכפוף להפיכתה של הכרעת החוב לחלוטה. כן הוסכם כי " יתרת התמורה שתיוותר ממכירת בית המגורים, ככל שתיוותר, תועבר לידיה של [החייבת]". בד בבד עם אישורו של הסדר הנושים, אישר בית המשפט את מכירת הדירה בתמורה ל-7.5 מיליון ש"ח, ובחלוף זמן קצר היא נמכרה בסכום שנקבע.

2.

ביום 17.4.2018, על רקע אישורו של הסדר הנושים, הגיש המבקש בהליך שלפניי, מר אמיר מקובקי (להלן: המבקש ), תביעת חוב בסך של כ-4.4 מיליון ש"ח בדין קדימה (להלן: תביעת החוב ). תביעה זו נדחתה במלואה על ידי הנאמן בהכרעת חוב מיום 17.7.2019. ביום 8.8.2019, הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי ערעור על הכרעת הנאמן בתביעת החוב (להלן: הערעור על הכרעת החוב או הערעור ).

3.

ביום 16.1.2020, בטרם נדון הערעור על הכרעת החוב לגופו, פנה הנאמן לבית המשפט בבקשה לאישור הסדר פשרה שגובש בינו לבין המבקש, ונושה נוספת של החייבת (המשיבה 3. להלן: הנושה הנוספת ), אשר תביעת החוב שהגישה אושרה באופן חלקי בסך של כ-1.5 מיליון ש"ח (להלן: הסדר הפשרה ו- הבקשה לאישור הסדר הפשרה , בהתאמה). עיקרו של הסדר הפשרה בהסכמה על העמדת נשייתו של המבקש על סכום של 1.97 מיליון ש"ח בדין רגיל (וזאת חלף 4.4 בדין קדימה כפי שהתבקש, כאמור, בתביעת החוב שהגיש), ועל הפחתת גובה הנשייה של הנושה הנוספת לסכום של 1.37 מיליון ש"ח. במסגרת הבקשה לאישור הסדר הפשרה, טען הנאמן כי הפשרה שגובשה היא סבירה וראויה, וזאת, בין היתר, בהתחשב בכך שבמסגרתה וויתר המבקש על למעלה ממחצית מסכום תביעת החוב שהגיש, ובשים לב לסיכון שהכרעת החוב בעניינו של המבקש לא תיוותר על כנה, ככל שהערעור יתקבל.

4.

החייבת, בתגובתה לבקשה לאישור הסדר הפשרה מיום 21.1.2020 ובתגובה משלימה מיום 30.8.2020, התנגדה נחרצות לאישור ההסכמות שהושגו. לטענתה, תביעת החוב שהגיש המבקש נדחתה במלואה בהכרעת חוב מנומקת של הנאמן, נימוקים עליהם חזר הנאמן בתגובתו לערעור על הכרעת החוב, ואף בבקשה לאישור הסדר הפשרה גופה. במצב דברים זה, הרי שאין הדעת נותנת כי תוכר נשייתו של המבקש יש מאין, בניגוד מוחלט לעמדתו העקבית של הנאמן לאורך הדרך. הדברים אמורים ביתר שאת, כך לטענתה, בהינתן ההשלכות 'הרות הגורל' של אישור ההסדר על מצבה הכלכלי של החייבת, משהוא יביא לכך שלא תיוותר בידיה יתרה כלשהי, בעוד שתחת דחייתו ודיון בערעור על הכרעת החוב לגופו, עשוי להיוותר בידיה סכום לא מבוטל, העומד לשיטתה על למעלה מ-2 מיליון ש"ח. הכונס הרשמי (המשיב 4) בתגובתו מיום 4.11.2020, סבר אף הוא כי יש לדחות את הבקשה ולדון בערעור על הכרעת החוב, תוך שחזר בהקשר זה על נימוקיה של החייבת. בפרט, טען הכונס הרשמי כי במצב הדברים הנוכחי שבו תביעת החוב שהגיש המבקש נדחתה, כך שצפוי להיוותר בקופת פשיטת הרגל סכום מסוים שיועבר לחייבת, אזי ההסכמות שהושגו במסגרת הסדר הפשרה שמבוקש לאשרו, הן בעלות השפעה ישירה על הסכום שתהיה זכאית לו בתום ההליך, ומשכך מצופה היה כי " החייבת תהיה צד להליך המו"מ ".

5.

ביום 11.4.2021, לאחר שקיים דיון במעמד הצדדים בבקשה לאישור הסדר הפשרה, קבע בית המשפט קמא כי דין הבקשה להידחות. בפתח דבריו, בית המשפט עמד על כך כי ההסכמות נושא הסדר הפשרה אכן משקפות " איזון סביר ומידתי של הסיכון של כל צד ", ואף ציין כי נראה שסיכויי הערעור על הכרעת החוב להתקבל אינם מבוטלים, ומשכך "טוב הייתה עושה החייבת אם הייתה מאמצת את ההסכמות ". אולם, חרף מסקנתו האמורה, קבע בית המשפט כי במצב הדברים הנוכחי שבו קיימת הכרעה בתביעת החוב של המבקש שדוחה אותה במלואה, הרי שאישור הסדר הפשרה, שכולל העברת סכום לא מבוטל למבקש, יביא בהכרח לגריעה מחלקה של החייבת ביתרה שתיוותר, ומשכך כל עוד הכרעת החוב בעניינו של המבקש בעינה עומדת – לא ניתן לאשר את הסדר הפשרה בהעדר הסכמה של החייבת. לצד האמור, ובהמשך למסקנתו לפיה ההסכמות שהושגו מאזנות נכונה בין זכויות הצדדים, נתן בית המשפט קמא לחייבת "הזדמנות נוספת לבחון ולשקול את ההסכמות", ולהודיע תוך 30 יום האם היא עומדת על התנגדותה. ביום 10.5.2021 הודיעה החייבת כי היא עומדת על התנגדותה לאישור הסדר הפשרה.

לאור כל זאת, הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

6.

בבקשת רשות הערעור, טוען המבקש כי שגה בית המשפט קמא בדחותו את בקשת הנאמן לאישור הסדר הפשרה. טענתו המרכזית של המבקש היא כי החייבת מצויה בניגוד עניינים מובנה בין האינטרסים שלה לבין האינטרסים של נושיה, כאשר במצב הדברים שנוצר אין לה כל סיבה ממשית לתמוך בהסדר הפשרה המוצע, גם אם מדובר בהסדר ראוי וסביר. כך, חלף בירור הערעור לגופו, שאז קיים סיכוי כי תיוותר בידיה יתרה מסוימת (בתרחיש שבו הערעור יידחה), אישור הסדר הפשרה מאיין כל אפשרות שתקבל סכום כלשהו מסוים לכיסה. לגישת המבקש, בהינתן ניגוד העניינים האמור, בצירוף מסקנתו של בית המשפט קמא בדבר סבירותו של ההסדר, אישורו של ההסדר המוצע הוא בבחינת כורח המציאות .

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לתשובות המשיבים.

8.

הלכה מושרשת היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשיקול הדעת המוקנה לבית משפט של חדלות פירעון, הן לאור מומחיותו הייחודית בתחומו והן לאור התרשמותו הישירה מבעלי הדין ומנסיבות העניין (רע"א 7692/19 אביחסרה נ' עו"ד תורג'מן , פסקה 8 (9.1.2020); רע"א 5633/18 בדראן נ' כונס הנכסים הרשמי , פסקה 14 (16.10.2018); רע"א 9184/20 מאזוז נ' שדה , פסקה 8 (2.3.2021)). לא מצאתי כי ענייננו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור.

9.

הסדר הפשרה אינו מבוסס על הכרעה נורמטיבית של הנאמן, המכירה בתביעת החוב של המבקש, אלא היא מהווה קנייה של סיכונים במסגרת הערעור על הכרעת החוב. מכאן שנכון לעת הזו, הקביעה הנורמטיבית התקפה היא שיש לדחות את תביעת החוב במלואה. לנוכח קביעה זו עומדת לחייבת הזכות ביחס ליתרת תמורת המכירה בהתאם להסדר הנושים. במצב דברים זה, לא ניתן לכפות על החייבת להסכים לפשרה שגובשה בין המבקש לנאמן, ואשר במסגרתה היא נדרשת לוותר על זכויות העומדות לה לפי ההכרעות הנורמטיביות התקפות לעת הזו, וזאת אף אם נניח כי הפשרה בה מדובר הינה סבירה וראויה, כפי שסבר בית המשפט קמא.

10.

ודוק, יתכן שלחייבת אינטרס מובנה לדחות את הסדר הפשרה (שכן הוא אינו מותיר לה כל יתרה), ואולם העובדה שהפשרה בהכרח אינה משרתת את האינטרס שלה, אין משמעה שניתן לכפות אותה עליה, בהינתן שעומדת לה זכות על פי הסדר הנושים, ועל פי הכרעת הנאמן שבתוקף.

11.

לאור האמור, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה התייחסות המשיבים, אין צו להוצאות.