רע"א 3722-24 רע"א 3722-24

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 27.2.2024 (ע"א 19114-12-23, השופטת י' מושקוביץ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה מיום 26.10.2023 (ת"א 19964-04-21, השופטת מ' יפעתי).

2.מקורו של ההליך דנן בסכסוך שהתגלע בין המבקש, שעובד, בין היתר, כמורה פרטי למתמטיקה, לבין המשיב, סטודנט באוניברסיטה הפתוחה. המשיב למד בעבר אצל המבקש ובהמשך עבר ללמוד אצל מורה פרטי אחר (להלן: המתחרה). המחלוקת בין הצדדים נסבה על השאלה אם תוכנן של שתי הודעות שפרסם המשיב ביישומון "וואטסאפ" עולה כדי "לשון הרע" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע או החוק).

3.בתקופה הרלוונטית המשיב היה חבר בקבוצת וואטסאפ שכללה תלמידים של המורה המתחרה באחד מהקורסים שהעביר (להלן: הקבוצה). ביום 8.3.2021, אחד מחברי הקבוצה שלח בה הודעה, שבה שאל מי מבין המורים הפרטיים עדיף – המבקש או המתחרה. במענה לשאלה זו, כתב המשיב בקבוצה כי הוא ממליץ על המתחרה וכי המבקש "מלמד גרוע ולא עוזר למבחן בכלום" (להלן: הפרסום הראשון). בהמשך ההתכתבות הבהיר המשיב כי זוהי דעתו, המבוססת על ניסיונו האישי באחד מהקורסים המקוונים שהעביר המבקש.

4.ארבעה ימים לאחר מכן, ביום 12.3.2021 שלח המבקש, באמצעות בא כוחו, מכתב התראה למשיב טרם נקיטת הליכים משפטיים. במכתב המשיב נדרש לפרסם הודעת התנצלות בקבוצה בתוך 24 שעות, וכן להציע לשלם פיצויים (בשים לב לכוונת המבקש לתבוע בגין לשון הרע בסך 100,000 שקלים וכן בגין עוולות אחרות בסכום שעשוי להגיע כדי 200,000 שקלים נוספים).

5.יומיים לאחר מכן, ביום 14.3.2021, פרסם המשיב הודעת התנצלות בקבוצת הוואטסאפ. זאת, לאחר שאישר את נוסחה מול המבקש. בסמוך לאחר פרסום הודעת ההתנצלות, שלח המשיב לאחד מחבריו לספסל הלימודים הודעה ביישומון וואטסאפ, שבה סיפר לו על הפרשה ובין השאר כתב כי המבקש הוא "חתיכת זבל שמנסה לתבוע אותי" וכי הוא "מלמד גרוע" (להלן: הפרסום השני). אף הודעה זו הגיעה לידיעתו של המבקש.

6.ביום 11.4.2021 הגיש המבקש תביעת לשון הרע נגד המשיב לבית משפט השלום ובה עתר לפסיקת פיצויים בסך של 280,000 שקלים ולפרסום התנצלות נוספת. המבקש טען, בעיקרו של דבר, כי הפרסומים הנזכרים ביזו והשפילו אותו וכן פגעו בשמו הטוב ובמשלח ידו. המבקש הוסיף וטען כי הפרסומים נעשו על-ידי המשיב מתוך מניע כלכלי גרידא, במטרה לשווק את עסקו של המתחרה. המשיב מצדו טען כי מדובר בתביעת סרק, העולה כדי תביעת השתקה שהוגשה בחוסר תום לב ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט. המשיב הטעים עוד כי הפרסומים אינם עולים כדי לשון הרע. בהקשר זה נטען, בין היתר, כי הפרסום הראשון היה בגדר הבעת דעה על שיטת הלימוד של המבקש, שאליה נחשף המשיב במסגרת קורס שבו השתתף, וכי הפרסום השני נשלח בהודעה פרטית, בשעת כעס, בעקבות מכתב ההתראה ששלח המבקש. המשיב הוסיף וטען כי בנסיבות העניין הפרסומים האמורים חוסים תחת הגנות החוק.

7.בית משפט השלום דחה את התביעה ביחס לשני הפרסומים. בית משפט השלום קבע כי שתי ההודעות אכן עולות כדי "פרסום" כהגדרתו בסעיף 2 לחוק. עם זאת, נקבע כי שני הפרסומים אינם בגדר "לשון הרע" כמובנו של מונח זה בסעיף 1 לחוק. בית משפט השלום קבע כי שני הפרסומים כוללים, בעיקרו של דבר, "הבעת דעה" ולא תיאור עובדה וכי לא הוכח שהמניע לפרסומם היה כלכלי. באשר לפרסום השני קבע בית משפט השלום כי אמנם נכללו בו גידופים, אך אלו נכתבו בשעת כעס, בעקבות מכתב ההתראה המאיים שנשלח למשיב. עוד הודגש בהקשר זה כי הפרסום נשלח בהודעה פרטית לאדם אחד, וכי אותו אדם ראה בדברים הבעת דעה לגיטימית.

8.ביום 8.12.2023 המבקש הגיש ערעור על כך לבית המשפט המחוזי, ובו חזר, בעיקרו של דבר, על טענותיו כפי שהועלו בפני בית משפט השלום. באשר לפרסום השני, הוסיף המבקש וטען כי לא היה מקום להתייחס לביטויים שהובאו בו כ"גידופים מותרים". המשיב מצדו טען כי דין הערעור להידחות.

9.ביום 27.2.2024 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור. בית המשפט המחוזי קבע כי המקרה דנן אינו נכנס בגדר החריגים המצדיקים התערבות בממצאי העובדה שקבע בית משפט השלום. באשר ליישום הדין על נסיבות העניין, קבע בית המשפט המחוזי כי שני הפרסומים אינם עולים כדי "לשון הרע". ביחס לפרסום הראשון, נקבע כי תוכנו אינו חריף דיו כדי להיכנס בגדרי החוק, וכי בשים לב לנסיבות, ניכר כי מדובר בהבעת דעה. בהקשר זה הודגש כי תלמידים רשאים להביע את דעתם ביחס למוריהם, ובכלל זה למתוח עליהם ביקורת. באשר לפרסום השני, בית המשפט המחוזי קבע כי אף על פי שהביטויים שהובאו במסגרתו חריפים יותר, ניכר כי הם התייחסו באופן ישיר למכתב ההתראה ששלח המבקש. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי יש לייחס משקל לכך שהפרסום האמור נשלח לאדם אחד בלבד ולכך שהנמען עצמו לא סבר שמדובר באמירה שאינה לגיטימית.

10.הבקשה שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש חוזר, בעיקרו של דבר, על טענותיו כפי שהובאו בפני הערכאות הקודמות, וכן מטעים כי עניינו מעורר שאלות משפטיות עקרוניות הנוגעות להגדרתו של המונח "לשון הרע", לתחולתו של חוק איסור לשון הרע על יחסי מורה-תלמיד, ולאפשרות לראות פרסום שנשלח בשעת כעס ככזה שפטור מאחריות.

11.יחד עם בקשת רשות הערעור הוגשה בקשה להצטרפותו להליך של מומחה בתחום לשון הרע כ"ידיד בית המשפט".

12.לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אף מבלי להידרש לתשובה. בנסיבות העניין לא התרשמתי כי הבקשה עומדת באמת המידה המחמירה שנקבעה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"א 8873/22 פלוני נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון, פסקה 9 (8.1.2023); רע"א 5215/23 פרייליך נ' חברת זיגמונד נוטקוביץ – דדי לדרמן, קבלנות בנין ויזמות נדל"ן, פסקה 9 (26.7.2023)). הבקשה דנן מכוונת בעיקרה כנגד ממצאים שבעובדה ואופן החלת הדין על נסיבותיהם הקונקרטיות של הצדדים. חרף ניסיונו של המבקש לשוות כסות עקרונית לבקשתו, לא התרשמתי שהיא מעוררת לדיון שאלות משפטיות עקרוניות. טענותיו של המבקש נבחנו ונדונו על-ידי הערכאות הקודמות ולא מצאתי כי נפל פגם בהכרעותיהן העלול לגרום לו עיוות דין. למעלה מן הצורך אוסיף כי מבלי למעט מעגמת הנפש שנגרמה למבקש בגין הפרסומים, אין מקום לכך שדיני לשון הרע "יירתמו" להרתעת יתר של החלפת דברים ורשמים הנוגעים לבעלי מקצוע.

13.סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. ממילא נדחית גם בקשת ההצטרפות כידיד בית משפט. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.